כיצד הפכה המדינה אחראית לשביתות בפריפריה?

השביתה במפעל "ויטה פרי הגליל" לפני מספר חודשים החזירה את הזרקור הציבורי לפרנסתם של תושבי ערים חדשות מרוחקות. זוהי שביתה נוספת בשורה מתארכת של שביתות מסוג זה, אותן כיניתי "שביתות סגירה". "שביתות סגירה" הן תופעה חדשה יחסית, המאפיינת מחוזות מסוימים בעולם מאז הליברליזציה של שנות השמונים. תופעה זו בולטת במיוחד במדינות שנשלטו בידי מפלגת עבודה שהנהיגה תעסוקה מלאה (ממזרח אירופה ועד אנגליה). גם ישראל התברכה במסורת מכובדת של שביתות מעין אלו, אותן אנסה לנתח בעזרת דוגמאות מההיסטוריה של אופקים.

כשהנהלת "אופ-אר" (אופקים-ארגנטינה) הודיעה על סגירת המפעל בסוף 1981, השביתו העובדים את העבודה, התבצרו במפעל, ולאחר מכן יצאו לפעולות מחאה באופקים ומול מוסדות המדינה בירושלים. הם הפנו שתי דרישות מקבילות: תשלום התגמולים לעובדים, ופתיחת המפעל מחדש. אך מה שמיוחד בדרישותיהם של העובדים הוא פנייתם - שבדרך כלל נענתה במידה זו אחרת - אל המדינה, והאשמתה במצב הדברים. כמו כן, העובדים הדגישו בעיקר את זכויותיהם כאזרחים תושבי אופקים, וקהילת המקום היתה להם למשענת. לשם הבנת הסיבות לבחירת העובדים באסטרטגיות אלו יש להבין כיצד נוצרו היחסים החברתיים שלהם, שקבעו מי יהיו שותפיהם ואויביהם. להלן מוצע מבט להיסטוריה החברתית של אופקים והעבודה בה כדי ללמוד הן על המאבק המדובר והן על החברה הישראלית ככלל.

למה פנו העובדים למדינה בשעה שלא היתה בעלת המפעל? לשם מענה על שאלה זו יש לחזור לחוויית הקליטה של תושבי אופקים. האחרונים יושבו בעיירה כחלק מפיזור האוכלוסייה היהודית, לאחר שאת דרכם לארץ עשו ברובם בחסות הסוכנות היהודית. הם נשלחו ישירות לעיירה על ידי מנגנון ביורוקרטי משומן בשיטה שכונתה "קליטה ישירה". חלקם לא ידעו לאן נשלחו, ורבים לא רצו להגיע לשם ואף סירבו לרדת מההסעה שהביאה אותם למקום. למרות מחאתם, תלותם במוסדות לצרכי דיור וקליטה אילצו אותם לכך. כשהגיעו לעיירה המרוחקת, שעדיין נמצאה בשלבי הקמה והתבססות, נתקלו בריק חברתי וכלכלי קשה. החינוך היה בחיתוליו, הטיפול הרפואי היה לקוי, ומעל לכל - לא היו במקום אמצעי פרנסה. הסיבה לריק חברתי וכלכלי זה נעוצה באופן תכנון העיירות מספר שנים קודם לכן, במסגרת "תכנית שרון" שפורסמה ב-1951.

מבלי להרחיב אודות הדיונים שקדמו לפרסום התכנית, חשוב עם זאת לציין כי מומחים כלכליים ואחרים ביקרו את "תכנית שרון" כשנתיים קודם לפרסומה, וצפו את רוב הבעיות שצצו עם הקמת הערים החדשות שתוכננו במסגרתה. המומחים קבעו כי: "אגף התכנון לא הגיש תכניות ביחס לאפשרויות התעסוקה ברוב הערים החדשות המוצעות. בקשר לערים אשר ביחס אליהן הגיש אגף התכנון הצעות, הן נתנו בצורה הכללית ביותר". הצלחתו של אגף התכנון בקידום התכנית מקורה הן באוטונומיה פרופסיונלית שנוצרה למתכננים בתוכו עם קום המדינה, והן בתמיכתו הנמרצת של ראש הממשלה הראשון של ישראל - דוד בן גוריון. עם הגשת התכנית וביתר שאת עם יישומה מ-1954, הפכו אזהרותיהם של המומחים לחוויית היומיום של תושבי אופקים וערים חדשות מרוחקות אחרות.

מהימים ההם ועד הזמן הזה

תושבי אופקים התמודדו עם הריק הכלכלי חברתי. הם עבדו בעבודות יזומות, במשרה מוקצבת, בתנאים קשים. רובם סבלו מחסור. יש לזכור שמדובר בסוף שנות החמישים ולא ב'תקופת הצנע' הכלל ארצית (1949 – 1952). נוצר פער של ממש בין חוויית היומיום בערים חדשות מרוחקות לבין מרכז הארץ. כך למשל, אומנם 1959 ידועה כשנת תעסוקה מלאה במדינת ישראל , אך באופקים מנתה האוכלוסייה כ-4,000 תושבים, ומתוכם רק 100 עבדו כשכירים קבועים ו-50 כעצמאים. השאר היו דורשי עבודה ברובם (שהועסקו בעבודות יזומות), ואנשים עם מוגבלויות ו"מקרי סעד". הישארותם באופקים היתה מוטלת בספק קיומי.

ממשלת ישראל הבינה כבר ב-1956 שהמצב בערים החדשות דורש את התערבותה המיידית של המדינה בייצור תעסוקה. נדרשו תקופת הבשלה ותזרים מזומנים משופר כדי להוציא את התכניות לפועל. ב-1959 עודכן חוק עידוד השקעות הון כך שאפשר יוזמה ותמיכה מדינתית לתעשייה פרטית בפריפריה. המדינה התחייבה להשקעה גבוהה, ובעת המיתון של אמצע שנות הששים אף איששה את מחויבותה בעת הצלת מפעלים מקריסה בעזרת תמיכה נדיבה. כל זאת כדי להבטיח תעסוקה מלאה בעיירות דוגמת אופקים. עם זאת, בכך לא השתנו תנאי השוק הבסיסיים,שבהם ההצדקה לקיומה של אופקים היא לאומית ולא כלכלית-קפיטליסטית.

השיפור הדרמטי שחל ביציבות התעסוקה של תושבי אופקים, בשילוב התפתחותה של מנהיגות מקומית, אפשרו יצירתה של קהילה במקום במהלך שנות השישים. קיומם של המפעלים בתחומיה המוניציפליים של העיירה הפך את הקשר בין העבודה לבית הדוק במיוחד. העובדים מאופקים שאיישו את רוב המשרות השתייכו לקהילה המקומית, והתקיימה סולידריות בינם לבין תושבי העיירה האחרים.

תפיסת המדינה כמפירת "חוזה חברתי"

כך קרה שעם סגירת "אופ-אר" פנו העובדים למדינה כמי שאחראית להמשך קיומה של תעסוקה במקום. אומנם הופנתה דרישה לקבלת תגמולים מהבעלים של המפעל, אך הדרישה לפתיחת המפעל מחדש ולקיום הבטחות המעסיק הופנתה למדינה. האחרונה נתפסה כמי שמפירה "חוזה חברתי" שקיימה עשרות שנים עם תושבי המקום. קיומו של חוזה זה אושש במידת מה כשבעקבות המחאה המשיך המפעל לייצר במתכונת חלקית עוד כחמש שנים בזכות סיוע מדינתי נדיב.

הקהילה המקומית הביעה סולידאריות עם מאבק העובדים, הסוחרים הושבתו מעבודה,

וראש המועצה המקומית התגייס ללחץ על הפוליטיקאים. כוחם של העובדים היה טמון ביכולת להשבית עיירה שלמה על מוסדותיה וכבישיה (כולל הכבישים הסמוכים). בנוסף, כתושבי אופקים הממלאים משימה לאומית של תפיסת חלקי ארץ מרוחקים, המדינה מצאה הכרח להתערב שוב ושוב, אם כי חלה שחיקה במחויבות זו (במקביל ליצירת מערכת סעד משנות השבעים). השביתה ב"אופ-אר" הייתה הראשונה והמשמעותית ביותר בשל גודלו של המפעל, אך באופקים היו מספר שביתות מסוג זה.

"שביתות סגירה" הן תופעה חדשה יחסית (כשלושה עשורים), אך שורשיהן ביחסים חברתיים שנרקמו עשרות שנים קודם לכן. אומנם המדינה לא התחייבה בשום מסמך לתושבי אופקים, אך ה"חוזה החברתי" בינה לבין תושבי עיירות חדשות ומרוחקות שריר וקיים. קיומן של עיירות וערים אלו מותנה בסיוע ליצירת תעסוקה, שתשמר את הקהילה המקומית שהיא תנאי להתיישבות במרחב. לאחרונה פורסם כי עסקת "ויטה פרי הגליל" נחלצה מהמשבר, והמפעל ימשיך לייצר תחת בעליו החדשים (רשת "חצי חינם"). בכך הוכחה שוב עוצמתה של "שביתת סגירה".

• השיעור הוא סיכום הרצאה של ד"ר שני בר-און שהועברה במכללה החברתית-כלכלית
  

המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. מדור שבועי מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה. לכל השיעורים לחצו כאן