אני מרגיש בודד, מרגיש שאני לא ממש חי
קראתי לא מזמן את הטור הנחמד של עדי "חובש כיפה יקר, אל תתבייש להתחיל איתי!", ותפס את עיניי המשפט הבא: "בני התורה האלה, גם אם תמצאי חן בעיניהם לא יעשו דבר.מה? לכם לא נמאס להיות לבד?". אז כן, לי בהחלט נמאס להיות לבד
אז מה נשתנה?
אני מתחיל להרגיש בודד, ובודד יותר מדי, וזה לא עושה לי טוב, אני מרגיש שאני לא ממש חי, בעצם. המשפט הזה, "לחיות זה דבר נדיר, רוב האנשים פשוט קיימים", מנער אותי בכל פעם מחדש. לפעמים, ברגע של בידוח עצמי, אני תוהה: ואולי זה רק חלום, ואני בעצם עוד איזה ילד סיני מתוך מיליארד?
קראתי לא מזמן את הטור הנחמד של עדי, "חובש כיפה יקר, אל תתבייש להתחיל איתי!", ותפס את עיניי המשפט הבא: "בני התורה האלה, גם אם תמצאי חן בעיניהם לא יעשו דבר.מה? לכם לא נמאס להיות לבד?". אז נכון שמתוכן הטור נראה שהוא פונה יותר לציבור הדתי לאומי, אבל אני הבנתי שגם לי ולשכמותי, החרדים, הוא רלוונטי.
אחרי הכל, אנחנו אותם בני אדם בדיוק.
הייתי רוצה לכתוב את אשר על ליבי, ואני מאמין שזה גם על ליבם של עוד עשרות ואולי מאות כמוני. קודם כל, אני בן 20, חרדי, יותר נכון - גדלתי במשפחה חרדית לחלוטין בבני ברק. התחנכתי בישיבות החרדיות ביותר, כאלה המוּכרות מאוד גם בציבור שאינו דתי.
תקראו לזה איך שתקראו לזה. היום אינני בישיבה, לא הסתדרתי שם מהמון סיבות. אני חובש כיפת קטיפה שחורה, עובד במקום עבודה מכובד מאוד ומרוויח יפה. אינני מאלה המשוטטים ברחוב ומקבלים עבודות מזדמנות, אלה שנקראים "פרחחים".
כידוע, אצלנו בציבור החרדי מקובל להכיר את הבחורה בדרך של שידוך. במקרה שלי זה בעייתי, תקראו את המילים הבאות ותבינו למה.
אצלנו, בחור שעזב את הישיבה לפני החתונה ויצא לעולם העסקים כדי לראות קצת כסף, חיים יותר רגועים בעיניו - הוא שרוף. וברוב המקרים, במקרים האלה אין חיים לאחר המוות. וזה כואב.
ברחוב עוד יהיו כאלה שיחייכו אליך ויזרקו לך מילים בסגנון "תצליח" רפה, או "מה עם שידוך?" או מההורים שלך תשמע מילים בסגנון "תחזור לישיבה", ו"מה יהיה איתך?". אבל כמעט לאף אחד לא אכפת, ומי שכבר כן אכפת לו הוא בדרך כלל מאלה שלא מסוגלים לעשות דבר.
אני בחור חברותי, עדין, נראה טוב מאוד. והנה, אני כבר שנתיים מחוץ למסגרת הישיבה ואין לי אהבה.
אני דווקא לא כזה ביישן. בניגוד למה שכתבה בטור שלה עדי, אני מתחיל עם בנות. בהתחלה חשבתי שאולי זה סוג הבחורות שאני מתחיל איתן – אולי הן פנאטיות יותר, או שאני נראה להם פנאטי, כאחד שהולך עם כיפה שחורה.
אפילו מבקר מידי פעם בקולנוע
אבל אני לא באמת כזה. אני לא מתלבש שחור לבן ואני לא מאלה שמצליחים לקום כל בוקר לתפילה במניין. אני כמו כולם, אם זה מסעדות, בתי קפה, טניס, כדורגל. אפילו מבקר מידי פעם בקולנוע. ואני לא מתבייש בזה, אגב. טוב לי שאני נהנה משני העולמות. אני נשארתי במקום שלי, או יותר נכון - במקום שבו אני צריך להיות.
את האמת, לפעמים יש לי קצת פחד סמוי. מי היא הבחורה שאפגוש הפעם? אולי זה יהיה דבר רע שלא אוכל לצאת ממנו? אולי זו בכלל בחורה יותר מבוגרת ממני, והאהבה תחבר בינינו וזה לא יהיה נוח לי?
אני מתחיל להרגיש שאולי הפחד הוא זה שחוסם, אפילו שאני רוצה. אני מתחיל להרגיש שאולי דעות קדומות במקום בו גדלתי השרישו בי את הפחד הזה.
כל לילה אני שואל את עצמי:
מתי תחזור בערב מהעבודה ויהיה לך מישהי שתוכל לשתף אותה בחוויות שלך?
מתי תלך לישון עם "לילה טוב" ולא של דפנה ליאל ממבזק חצות?
מתי תקום בבוקר ויהיה לך עם מי לשבת לשתות קפה קטן?
מתי תקום בבוקר ותהיה מי שתוכל לחבק אותך?
מתי תקום בבוקר ואת הסיגריה תדחה לעוד חצי שעה?
מתי?
האימייל של שין
טוקבק כדורבנות:
נפלת קצת בין הכסאות, אבל זה לא אבוד / פנינה
אתה לא הולך לגמרי לפי הכללים של הזרם החרדי שאליו אתה משתייך, ולכן "מפסיד" את היכולת להשתדך ולהכיר על פי דרכו של העולם שממנו באת. אבל אתה גם לא חילוני, או לא יצאת בשאלה, ולכן אתה גם לא ממש מרגיש חלק מהעולם החילוני ולא ממש משתתף במשחק ההכרויות כפי שהוא בעולם החילוני.
קודם אתה צריך להחליט איפה אתה עומד, אחרי זה להחליט איך לפעול במישור הזה על פי זה.
נפלת קצת בין הכסאות, אבל זה לא אומר שזה אבוד מראש, זה רק אומר שבמקום שמישהו אחר יסלול לך את הדרך ונתיב החיים שלך יקבע לך מראש איזו בחורה תכיר (דתיה, חילונית, פתוחה יותר בדעותיה או שמרנית יותר). אתה צריך לסלול לך את הדרך בעצמך ולמצוא בחורה שלא עונה לאיזשהן הגדרות מראש, אלא מישהי אמיתית, שתבין אותך, שתראה דברים כמוך, מישהי שבתור בן אדם תהיה דומה לך ותבין את הראש שלך.
זה כמו לתפור חליפה לפי מידה במקום ללכת לחנות ולקנות חליפה מוכנה מראש, זה לוקח יותר זמן, צריך יותר לברור, צריך יותר להתעמק על כל פרט באדם השני וללמוד להכיר אותו לעומק, במקום סתם יאללה....
אתה כולה בן 20, תקבל את זה מראש לכן שזה יכול לקחת לך עוד קצת זמן, זה הכל. סבלנות.
לפנייה לכתב/ת 
