יתרונותיה האבולוציונים של הדת

הנושא של דת ואבולוציה עולה תדירות בשנים האחרונות, לרוב בהקשרים פוליטיים וחברתיים. ישנם אינספור דיונים האם אבולוציה (או מדע בכלל) יכולים לדור בכפיפה אחת עם אמונה דתית, או שקבלת האבולוציה מחייבת לפחות חוסר אמונה בבריאה, אם לא זניחת האמונה הדתית בכלל.

• מורה בארה"ב הורשע בביזוי האמונה בבריאה
• מה באמת מעיק על דוקינס?
• תפסיקו להקשיב למיסטיקנים
  

איך תורמת הדת לשרידות

לחוקרי האבולוציה יש שתי דרכים להתמודד עם השאלות הללו. אחת היא, לנסות ולבחון מה היו התנאים שבהם הדת נוצרה במהלך האבולוציה שלנו ושאולי כבר לא קיימים היום. השנייה, לבדוק האם דת יכולה להיות אדפטיבית גם היום.

הדת גם עובדת על הנטייה האנושית להעדפת שארי בשר על פני זרים. לא במקרה משתמשות דתות רבות במונחים כמו אב לתאור אלוהים, או מעודדת טקסים בין "אחים" ו"אחיות". ברגע שמגדירים את מי שמחזיק באותה אמונה דתית כמו שלנו כקרוב משפחה, הנטייה הטבעית שלנו היא לחוש אליהם קרבה גדולה יותר. בעבר האבולוציוני שלנו כציידים לקטים מדובר היה במקרים רבים בהבדל בין חיים ומוות.

הישרדות המין תלויה במידה רבה באחדות שלו כקבוצה, ונטישת הקבוצה יכולה להעמיד אותנו בסיכון כי אחרת היינו ברשות עצמנו. מחקרים מראים שאנשים שיש להם תחושת שייכות לקבוצה כלשהיא, במיוחד אנשים דתיים, מאושרים יותר ואפילו מאריכים חיים יותר, מאנשים שלא מרגישים שייכים לקבוצה כלשהיא. מהם האמצעים שבהם דתות משיגות את תחושת האחדות והשייכות לקבוצה?

כוחה של האמונה

ריטואלים בקבוצה תורמים מאוד לשיתוף פעולה של האנשים בתוך הקבוצה כמו גם להזדהות עם הקבוצה. זה נכון לגבי טקסים בתנועות נוער כמו גם לטקסים דתיים. תחושת השייכות לקבוצה היא אחד האמצעים הכי חזקים לעודד אנשים לעזור אחד לשני. מחקרים רבים מראים שאפילו חלוקה שרירותית של אנשים לשתי קבוצות, יגרמו לאנשי כל קבוצה להגן על חברי קבוצתם ולפתח טינה כלפי הקבוצה השנייה בלי שום סיבה ממשית.

אבל ריטואלים דתיים כנראה גורמים לאחדות גדולה יותר בין חברי הקבוצה, ולאמונה גדולה יותר במטרות הקבוצה בהשוואה למשל לריטואלים של אוהדי קבוצת כדורגל. הסיבה לכך נעוצה כנראה בעובדה שטקסים ופולחנים דתיים מתבססים על אמונה שלא ניתנת לבחינה רציונלית. המחויבות הדתית היא לפיכך רגשית, הרבה יותר מהגיונית, ולכן חזקה יותר וכזו שמחזיקה לטווח ארוך יותר.

התאוריה של האנתרופולוג ריצ'רד סוסיס, מאוניברסיטת קונטיקט, מבוססת על עיקרון ההכבדה. הרעיון הבסיסי של עיקרון זה, הוא שכל הטקסים הדתיים, כלומר החובות שאנשים לוקחים על עצמם ברגע שהצטרפו לדת מסוימת, הם ריטואלים שרירותיים שנועדו לסמן את מחויבותם כלפי חברי הקבוצה וקבלה של האמונות המרכזיות של הדת. כל הטקסים הללו הם איתותים אמיתיים לחברי הקבוצה האחרים שמראים על כוונות אמיתיות להשתייך לדת, מכיוון שמי שלא מחזיק באמונה אמיתית, יקשה עליו לקיים את כל הטקסים השרירותיים הללו.

במחקר שעשה סוסיס לפני כמה שנים, בדקו הוא ועמיתיו 83 קומונות של אנשים שחיו במאה ה-19. הם מצאו שקומונות דתיות דרשו מהחברים שלהם הרבה יותר מחויבויות מהקומונות החילוניות. קומונות דתיות דרשו למשל ויתור בעלות על נכסים, איסור על שתיית אלכוהול, דרשו מהחברים להיות צמחוניים וכו'. התוצאות הראו שהמנבא החזק ביותר למשך קיומה של הקומונה היה רמת הדתיות שלה. קומונות דתיות שרדו בממוצע זמן רב יותר מהחילוניות.

הוכחה לרווחים של השתייכות דתית אפשר למצוא גם במחקר שערכו סוסיס וברדלי ראפל מאוניברסיטת בן-גוריון שבבאר שבע. במחקר, שהתבסס על משחק האולטימטום הם מצאו שדתיים שיתפו פעולה הרבה יותר מחילוניים במשחק, ובכך הרוויחו יותר כסף. אלו ששיתפו פעולה והרוויחו הכי הרבה כסף מקרב הדתיים היו הגברים שביקרו בבית הכנסת על בסיס יומי, ולא נשים או גברים שהקפידו פחות על הליכה לבית הכנסת. לפי סוסיס, הנקודה הקריטית הייתה הפגנה פומבית של קיום המצוות והיא זו שהובילה לתחושות האחדות והשייכות הגבוהות יותר ומכאן לרווחים גדולים יותר.

אלוהים נמצא בפערים הקטנים

מה כל ההסברים הללו אומרים על מי שבחר להיות אתאיסט או אגנוסטיקן? אם יש לנו נטייה אבולוציונית להאמין, המשמעות היא שקשה להיות אתאיסט כי צריך להילחם באותה נטייה טבעית. אין זה כמובן אומר שזה בלתי אפשרי, או שזה מוטעה להיות אתאיסט. אחרי הכל, אנחנו נאבקים כל הזמן, במקרים רבים בהצלחה רבה, בנטיות אבולוציוניות שונות שלנו.

השימוש באמצעי מניעה, למשל, מנוגד לנטייה האבולוציונית הברורה להתרבות. אך ההיכרות עם ההסברים האבולוציוניים יכולה להסביר למשל למה גם להרבה לא מאמינים יש אמונות תפלות רבות, או למה גוברת אמונתם של אנשים ככל שהם קרובים למוות.

ההסבר האבולוציוני לדת גם מסביר כנראה למה דתות פרחו תמיד ולא סביר שנראה שקיעה שלהן בעתיד הנראה לעין. הייתה, ועדיין קיימת המחשבה, שככל שהעולם יהיה מדעי ורציונלי יותר, כך תהיה פחות סחיפה של אנשים לכיוון הדתי. הטענה מתבססת על מה שנקרא God of the gaps. ההנחה היא שככל שהמדע יצליח לענות על יותר ויותר שאלות שנוגעות לעולם הפיסי, לטבע וכו', כך נזדקק פחות ופחות לאלוהים שיגשר על הפערים בין הידע שלנו לבין מה שאנחנו עדיין לא מבינים ודתות יהיו פחות ופחות פופלריות.

זה אכן קורה במידה מסוימת, אבל מדע לעולם לא יצליח לענות על כל השאלות בעולם. אין זה אומר שבהכרח חייבים להכניס את אלוהים כהסבר לתופעות שאנחנו עדיין לא יכולים להסביר את קיומן, אבל תמיד יהיו אנשים שכן יעשו את זה, והמחקרים על האבולוציה של הדת מראים שכמעט בלתי אפשר להכחיד את הדת לגמרי מהשיח שלנו. המוח הקדמוני שלנו משתוקק להסברים לא טבעיים, וזהו אולי מה שכונה על ידי אטראן כטרגדיה של ההכרה האנושית.

את המאמר המלא ניתן לקרוא בבלוג של גיל גרינגרוז