עיר שכתובה ביידיש

הָעִיר שֶׁנִּבְנְתָה אַרְעַי

יֵשׁ בָּהּ גִּבּוּבִים יוֹתֵר אֲרָעִיִּים

בִּנּוּיִים רְעוּעִים מִינֵי בּוּדְקֶה בְּיִידִישׁ

אֲבָל הָעִבְרִית שָׂפָה שֶׁאֵינָהּ מוֹדָה

לֹא תְּפַרְגֵּן לָהֶם מִלָּה

סֻכָּה סְכָכָה דּוּכָן וַאֲפִלּוּ מְלוּנָה

מַחְמִיצוֹת אֶת צִדָּם הַדָּפוּק

מִלִּים מְרֻוָּחוֹת וּמְתוּחוֹת מִדַּי

אֵין בָּהֶן דֵּי בְּלַאי

סִיבִית וּמַסְמְרִים כְּפוּפִים

תְּמוּכוֹת קְרָשִׁים מְפֻצְלָחִים

יְרִיעוֹת מִתְנַתְּקוֹת שֶׁל שַׂקִּים

אַרְגָּזִים מְפֹרָקִים

בְּרֶזֶנְט דָּהוּי פַּח רָצוּץ

שְׁבָרִים שֶׁל אַזְבֶּסְט טְעוּנִים אֲבָנִים לְחִזּוּק.

(מאיר ויזלטיר, 'מוצא אל הים', עמ' 18)

"חגיגות המאה" של תל-אביב – העיר שהיא כמובן בדיוק בת 122 (נווה צדק, שנחשבת לשכונה הראשונה שלה, נוסדה ב-1887) – מציפות אותנו באזכורים של שירי הלל ו"אהבה" לעיר הזאת, או לפחות סימפטיה. "יש לי סימפטיה", אנו מפזמים את מילותיו של מאיר ויזלטיר, ושוכחים לשים לב שהסימפטיה בשיר היא לאו דווקא לתל-אביב, שהיא "עיר בלי קונצפציה/ טיח נופל. תריס מתייפח/ אוטובוס מת// ... // עיר בלתי מַרגֶשֶׁת/ מאורת טיח נואשת/ נדנדת פח רועשת".

יש לי סימפטיה לתל אביב? (צילום: מורן זליקוביץ')

גם כשויזלטיר כותב (בשיר אחר) ש"מזג-האוויר האהוב עלי בעולם/ הוא מזג-האוויר של תל-אביב בליל חורף", לבו נכמר אל העיר הזאת לא מאהבה או הערצה, אלא כי "היא ראויה לחמלה". שירי התפעמות מעיר הם לא-לעניין בשירת ויזלטיר, מין צורך אנושי שאין להתרגש ממנו: "אם לא תהיה תל אביב, מה יעשו בשיר על תל אביב?/ אם לא תהיה תל אביב, ישירו אותו בחיפה" ("שיר על ירושלים").

ויזלטיר ואבות ישורון הם שני משוררי המקום הגדולים והמובהקים של השירה העברית במחצית השנייה של המאה ה-20: מקומות ממלאים תפקיד מרכזי מיוחד בפואטיקה שלהם. וכמובן, אחד המקומות החשובים לשניהם הוא תל-אביב, לא ירושלים. אבל שיריהם אינם "שירת אהבה" לעיר. ולמעשה, נדמה כי בניגוד לשירים על ירושלים, מעולם לא נכתבו שירי אהבה או הערצה ממשיים לתל-אביב (כלומר כאלה שאינם חרזנות גרפומנית גרידא).

אם יש אצל ישורון חיבה כלפי העיר הזאת, ואפילו התרגשות והתפעמות ("לפעמים אני מוסר נפש בעד כל ברז ששכחתְּ פתוח"), הרי זה רק כאשר העיר העברית הראשונה מומרת לשכונה כגון שכונת נורדייה, שאינה אלא גלגול של העיירה מן הגולה והילדוּת, משום ש"אין נופים אבודים". ואז היא "תל-אביב התלאובה".

ואפילו בשורה קיצונית כמו "שכונת נורדייה סנטה קתרינה בית המקדש", סנטה קתרינה היא פחות-או-יותר קרסניסטאוו בשׂיכול צלילים. את הרגש הכי חם כלפי תל-אביב אני מוצא אצל ישורון בשיר ששמץ מתל-אביב מופיע בו רק במטאפורה – שיר ההערצה ליוכבד בת-מרים: "פאטה מורגאנה: צמתך אורך אלנבי עד צוואר".

לויזלטיר עשרות שירים קונקרטיים מאוד על תל-אביב, רחובותיה ואתריה. בזמנו תיארתי (ב"כל הגוף פנים", סימן קריאה 18) כיצד דיזנגוף ושדרות נורדאו ומשטרת הצפון והכניסה של לווינסקי (בניין הסמינר הישן) אינם אך שמות בשיריו, או טופוגרפיית-רקע, אלא הם הופכים לחלק מרכזי מן הפיגורות השיריות, כלומר מן המנגנון המטאפורי של השיר. ותמיד יש פער גדול בין שמו של המקום ובין מה שהוא נועד להנציח, לבין מה שמתקיים בו בפועל בעיר העכשווית.

ויזלטיר והפרספקטיבה המערטלת

ערטולם של השקר, הקלישאה, הג'סטות הגדולות, המליצה הגבוהה – הוא ההקשר הפרדוקסלי שבו עשויה תל-אביב לזכות לרגע, בשירת ויזלטיר, גם למבט אוהד וחונן. העיר העברית הראשונה, סמל התקומה הציונית והעבריוּת החדשה, נתפסת אצלו תמיד באמצעות איזו פרספקטיבה מערטלת.

הרחובות הופכים לפיגורות שיריות, ויזלטיר (צילום: מיכאל קרמר)

למשל (ב"קח", עמ' 80): "כמו יהודים באֵידֵי גויים בבקרים נוכריים,/ ככה ברחוב אלנבי פינת אחד-העם בבוקר יום הכיפורים, // ... // ורוח נשאתני ותיקחני אל הגולה תל אביב". לא רק שיום הכיפורים משרה על תל-אביב העברית אווירת זרות, כזרותם של יהודים בחגי הנוצרים, אלא העיר הציונית בכלל מוחזרת אל הגולה, ובדיוק באמצעות הפסוק מספר יחזקאל (ג':15) שממנו לקוח שמה: "וָאָבוֹא אֶל-הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב".

אבל דווקא ההקשר האירוני, המפרק את תל-אביב מעבריותה, עשוי להזמין סימפטיה-לרגע. כי המהלך המרכזי בשירת ויזלטיר הוא חשיפת השקריות המצויה במוסדות גדולים של התרבות, בקומוניקציה המונית, בסמלים מקיפים, באירועים היסטוריים, בחגיגות, במונומנטים, בהנצחות, בתוויות, במלים גדולות, באידיאולוגיות רשמיות, בג'סטות ובתדמיות.

כל "מערכות הסימנים" הללו הן מושא מתמיד לחתרנות בשירתו. תמיד נמצא בה פער ראוי לחשיפה בין "סימנים" כאלה לבין איזושהי ממשות פשוטה של חיי בני אדם פשוטים. תל-אביב מנוגדת אצל ויזלטיר לקונצפט העיר הגדולה, המוארת והמרווחת, בעלת הבניינים הגדולים והאיתנים, הרכבות התחתיות, השדרות ההדורות, המוסדות המרשימים.

עיר בלי קונצפציה

היא עיר של טיח נופל, בינויים רעועים, מלוּנוֹת, "עיר בלי קונצפציה", כלומר לא ממש עיר, והיא ודאי לא העיר העברית בה"א הידיעה, שהרי שומעים בה בעיקר לא-עברית, "כמו אין שפה אחת/ המדוברת בארץ. //הו, תל אביב הגדולה /עיר חשוכה כמו חוגגת/חג משונה של מלמול אנשים עילג:/ הו טלוויזיה,/ הו אוטובוסים,/ הו מוניות, /הו יהודים" ("כתובת חשמל נעה", מתוך "קח").

וכך תל-אביב, שהיא "עיר" רק במרכאות לעומת הקונצפט התרבותי השקרי של עיר, מערטלת את כל הנבוב שבאותם קונצפטים וסימנים גדולים, שמושג העיר הוא חלק מהם; ובתור "אמת" פשוטה ואנושית שחושפת "שקר" שמור לה רגע של חסד.

השיר "העיר שנבנתה ארעי" (1981), שהובא בראש הרשימה, כלול במחזור שירים גדול, בן 16 שירים, "מחשבות אדמה בזירמת הקיץ", שכולו עוסק בצדדים שונים של הקֶצֶר בין "סימנים" לבין איזו ממשות פשוטה שהם מתייחסים אליה, ה"רפרנט" שלהם, והוא מיטיב להדגים כיצד חושפת תל-אביב בשירת ויזלטיר את ריקותן של המלים הגבוהות האופייניות לשפה העברית. 

המבט האירוני בשיר מערטל את יומרתה של תל-אביב להיות עיר, תוך שהוא הולך ומתמקד בגיבובים היותר ארעיים המצויים בין כל בנייני הארעי הדפוקים, הטעונים חיזוק. אבל בו-בזמן זוכה העיר הזאת כפי שהיא לאהדה, משום שהיא אמת-מידה לעירטולן של המלים הגבוהות, החגיגיות, הנפוחות, של השפה העברית, שבאמצעותן היא מתוארת.

לשפה העברית אין מלה מתאימה, מילה ארצית ופשוטה, על-מנת לתאר את המבנים הרעועים של העיר העברית הראשונה. המלים שלה – כגון סוכה, סככה, דוכן, ואפילו מלונה – מחמיצות את צידם הדפוק של המבנים. דווקא ליידיש הגלותית יש מלה מתאימה: "בּוּדקֶה" ("מינֵי בּוּדקֶה ביידיש").

ואפילו את כישלונה של העברית לתאר את העיר העברית - כישלונן של המלים העבריות ביחס לרפרנט שלהן - אי אפשר לתאר בעברית אלא רק ביידיש: "העברית, שפה שאינה מודה, לא תפרגן להם מלה", והרי הפועל "לפרגן" הוטמע בעברית מתוך היידיש, פַארגינֶען, ואין לו שום תחליף במלה עברית אחרת.

שפת האי ממשות

דווקא היידיש היא איפוא שפה הנוגעת יותר בממשות התל-אביבית, כי היא מספקת מלים לתיאור "אי-הממשות" של העיר, אשר ממשותה הרעועה חושפת מצידה את אי-הממשות של קונצפט העיר הגדולה. העברית אינה מספיק ממשית, כי מילותיה מרוּוחות ומתוחות מדי, מייפות, גבוהות ומליציות.

אבל יידיש אינה שפה שפירגנו לה, שהחשיבו אותה כשפה ממשית, משום שכמו העיר תל-אביב, היא מלאה בלאי מפה ומשם, שברי שפות רצוצים. שבע השורות האחרונות של השיר מופנות בו-בזמן לשלושה כיוונים מתנגשים. הקטלוג שבהן מדגים מה אין במלים העבריות (ולכן השפה הזאת לא מספיק ממשית), ובו-בזמן מונה הקטלוג מה יש בריאליה של העיר תל-אביב (דברים שבגללם היא "עיר" ולא עיר).

השורות הללו אף נתפסות כסדרת מטאפורות למה שאכן יש ביידיש, ולכל אופייה של השפה הזאת, אשר

הופך דווקא אותה ליאה לתיאור העיר שמסמלת את התחייה העברית. שהרי היידיש היא שפה מלאת "בלאי / סיבית ומסמרים כפופים / תמוכות קרשים מפוצלחים / יריעות מתנתקות של שקים / ארגזים מפורקים / ברזנט דהוי פח רצוץ / שברים של אזבסט טעונים אבנים לחיזוק".

אולי תל-אביב של 2009 כבר קרובה יותר אל קונצפט העיר הגדולה (אם כי רכבת תחתית היא חלום רחוק), ובכל זאת היא עדיין – וכנראה תישאר כך גם בעוד מאה שנה – אסופת בניינים מתקלפים ומסמרים כפופים ושברי אזבסט, עיר לבנטינית מוכת שמש, שמתבוננת בקונצפט שלה קצת מהצד. חוט החסד של העיר-שאינה-עיר עוד משוך עליה.

פרופ' מנחם פרי הוא העורך הראשי של הוצאת הספרייה החדשה. למאמר נוסף של פרי שפורסם ב-ynet לחצו כאן