קמפאון דל מונדו. באחריות

גמר אליפות אירופה 2008, האיצטדיון בווינה, שריקת הסיום. אני עומד על הכיסא וההתרגשות חונקת לי את הגרון. השחקנים של נבחרת ספרד רצים לעבר היציע שלי עם הגביע, עשרות צלמים מקיפים אותם. אני רץ למטה, לעבר הגדר, יחד עם כמה אולטראס מפחידים - אלה שקודם פוצצו לי נפצים מתחת לרגליים, חשפו קעקועים לא הכי אסתטיים ולא הפסיקו לקלל כל המשחק. עכשיו כולנו אחים. עכשיו כולנו אוהדים. עכשיו כולנו ילדים.

נסעתי לאליפות אירופה כעיתונאי, כדי להעביר לצופי ערוץ הספורט את החגיגה הגדולה באוסטריה ובשווייץ. להסתובב עם האוהדים, לחגוג איתם, לשתות איתם, להרגיש אותם. במשך שבועיים וחצי חרשנו אני והצלם את הכבישים. עשינו אלפי קילומטרים, שמענו המון מוזיקה, דיברנו על החיים, פתחנו את הקלפים. זאת היתה חוויה מטלטלת. בכל יום מקום חדש, אנשים חדשים, הרפתקאה חדשה. זה היה מסע אמיתי, כזה שרק אחרי שהוא מסתיים אתה מבין עד כמה הוא היה משמעותי. בעצם לקח לי כמה חודשים להבין את מלוא המשמעות שלו, כי ביותר ממובן אחד הוא שינה לי את החיים. אבל אז, בגמר, כל מה שרציתי זה להיות אוהד. וכמו אוהד רציתי רק דבר אחד: שספרד תנצח.

לא נולדתי בספרד ולא גורשתי משם, אין לי גנים ספרדיים (אם כי יש לי כמה חברים משם) ואני בכלל הונגרי (כולל דרכון בתוקף). אבל שנים של עבודה והתעסקות עם הכדורגל הספרדי והתרבות הספרדית, ולא מעט ביקורים במדינה המדהימה הזאת, הפכו אותי לאוהד של "לה־רוחה". הנבחרת האדומה.

הכי הרבה ספרדים שראינו מאז הברית של הבן של שאשו

לא תמיד זה היה ככה. ב־1984, למשל, שנאתי את הספרדייה. לאליפות אירופה שנערכה בצרפת באותה שנה נסעתי כשליח העיתון "חדשות" ז"ל, כשליבי נתון לנבחרת דנמרק. כשראיתי את הבלונדינית שלי מפסידה לספרדים בפנדלים בחצי הגמר, זה היה אסון מבחינתי. לא רק בגלל הפייבוריטית שלי, אלא בעיקר בגלל שספרד של שנות ה־80 שיחקה כדורגל מכוער. לא היו לה שחקנים וירטואוזים, לא היו לה כוכבי על נערצים. זאת היתה נבחרת קשוחה, ברוטלית, ומאוד מאוד צינית.

היום, וליתר דיוק כבר כמה שנים טובות ששיאן בגמר היורו בשנה שעברה, לה־רוחה היא נבחרת הכדורגל המשובחת ביבשת: השחקנים, הגישה והשיטה - הכל עובד ומתקתק כמו שצריך וראוי, פשוט תענוג צרוף לכל אוהב כדורגל. עכשיו רק נשאלת השאלה: האם המונדיאל בשנה הבאה יהיה זה שסוף סוף יכתיר אותה רשמית לנבחרת הטובה בעולם?

בשן ועין הרע

לפני פחות משלושה עשורים היתה ספרד מדינה במשבר זהות. אחרי 39 שנות שלטונו הרודני של הגנרל פרנקו, היא יצאה ב־1975 לדרך חדשה ודמוקרטית. המעבר מדיקטטורה לדמוקרטיה לא היה חלק: ברחובות היתה אלימות, היתה שנאה, היה דם רע. המחתרת הבאסקית השתוללה ופוצצה אנשים ומכוניות תופת. בקטאלוניה ניסו - ולא תמיד בהצלחה - למצוא את דרך האמצע בין הלאומנות המקומית לבין הרצון להיות חלק מספרד.

האווירה הקשה חילחלה גם אל הכדורגל, והליגה הספרדית של אותן שנים סבלה מכוחנות ומלאומנות. זה לא מקרה שארבע האליפויות הראשונות של שנות ה־80 הלכו לשתי הקבוצות הבאסקיות, ריאל סוסיאדד ואתלטיק בילבאו. את בילבאו אימן אז חאבייר קלמנטה, אדם בוטה וגס. הכוכב הגדול בקבוצה היה אנדוני גויקוצ'אה, שזכה לכינוי המחייב "הקצב מבילבאו". גויקוצ'אה היה אז הסמל האמיתי לא רק של אתלטיק הלאומנית, אלא גם של הכדורגל הספרדי כולו: הוא, למשל, היה האיש שכמעט גמר לדייגו מראדונה את הקריירה ב־83', כשבעט לו באמא של הצורה במשחק ליגה ושלח אותו לכמה חודשים בבית חולים. מראדונה, אז שחקן בארסה, חזר למגרשים רק לקראת סיום העונה ההיא. את הקצב הוא פגש שוב בגמר הגביע הספרדי של 1984. בילבאו ניצחה 0:1, אבל זה לא הסיפור: כשהמשחק הסתיים התפנו שחקני הקבוצות לקרב המוני של אגרופים ובעיטות. זה נראה כמו שתי כנופיות ביום רע במיוחד - רק בשידור ישיר בטלוויזיה, מול כל האומה, והמלך חואן קרלוס שצפה בזוועה מיציע הכבוד.

מבחינת מראדונה זה היה אקורד סיום עצוב לשנתיים שלו בברצלונה. בקיץ הוא נסע לנאפולי ויצא לדרך חדשה, הרבה יותר מוצלחת. גויקוצ'אה, קלמנטה והכדורגל האלים ניצחו ונשארו בספרד.

באותו קיץ של 1984 הגיעו הספרדים לגמר אליפות אירופה, ופגשו שם את צרפת המבריקה של מישל פלאטיני. הפעם הצדק הפואטי ניצח; הציניות הפסידה לכדורגל היפה, המבריק, הווירטואוזי. אבל כמו שאתם ואני יודעים, לא תמיד זה קורה. בכדורגל, כמו בחיים, מי שמגיע לו לא תמיד מקבל. לכן הונגריה הפסידה ב־1954 למערב גרמניה, והולנד הפסידה ב־1974 - גם למערב גרמניה. ואני חושב לעצמי, איזה מזל שכבר אין דבר כזה מערב גרמניה. מי יודע עוד כמה טראומות כאלה היינו חווים.

1984 כבר מזמן מאחורינו. ספרד השתנתה מהקצה אל הקצה, וככה גם הכדורגל שלה. זה ניכר בקבוצות הספרדיות, שבמהלך השנים רשמו הצלחות אדירות בזירה הבינלאומית, אלא שהנבחרת כמעט אף פעם לא הצליחה ליישר קו. ב־1964 היא לקחה אמנם את אליפות אירופה, אבל ראוי להזכיר שהטורניר הסתכם אז בשני משחקים בלבד - חצי גמר וגמר - והתקיים באותה שנה בספרד עצמה, בחסות המשטר של פרנקו.

אז מבחינה היסטורית יש לספרד תואר בארון. אבל מעבר לזה? נאדה. אפילו ב־1982, כשאירחה את המונדיאל, הנבחרת נכשלה. היא בקושי עברה את הסיבוב הראשון, שכלל הפסד מביך לצפון אירלנד. כעבור שנתיים היא אכן הגיעה לגמר היורו בצרפת, אבל בשני העשורים הבאים הכישלונות באו בזה אחר זה, למרות הכישרון העצום שהיה שם.

כמעט לכל מונדיאל או יורו הגיעה ספרד עם התחושה שעכשיו אפשר לעשות את זה, ובכל פעם התרסקה מחדש. והקטע הכי מוזר? כמעט תמיד זה קרה לה ברבע הגמר: אמיליו בוטראגניו קרע לגזרים את דנמרק במקסיקו 86', עם רביעייה מטמטמת בשמינית הגמר. בא רבע הגמר, ובא הפסד כואב לבלגיה בפנדלים. הלאה: הזיכרון העיקרי של אוהדי ספרד ממונדיאל 94' בארצות הברית הוא האף השבור והמדמם של לואיס אנריקה, אחרי שחטף מרפק ממאורו טאסוטי האיטלקי ברבע הגמר - שאיטליה ניצחה בו, כמובן. גם ביורו 96' הלכה האדומה הביתה ברבע הגמר, אחרי הפסד בפנדלים למארחת אנגליה; רק מונדיאל 98' בצרפת הסתיים קצת קודם, כבר בסיבוב הראשון, אחרי הפסד מדהים 3:2 לניגריה ו־0:0 איום מול פרגוואי.

"אני שלך ואת שלי" 

ליורו 2000 בהולנד ובבלגיה הגיעה הנבחרת בכושר פנטסטי. היא היתה המצטיינת במוקדמות, וראול הצעיר היה בשיאו. אלא שבטורניר עצמו היא נכנעה לחוסר הביטחון הבסיסי שלה, שמלווה אותה כל כך הרבה שנים. היא עלתה בקושי מהבית המוקדם, ובלי הכדורגל הסוחף שאיפיין אותה בשנתיים הקודמות. ואז הגיע רבע הגמר, יחד עם לחשושים על הקללה שכבר דבקה במעמד הזה. היריבה היתה צרפת, אלופת העולם. במחצית הובילו הצרפתים 1:2, ואז ספרד זכתה בפנדל. ראול, שתמיד אפשר לסמוך עליו ברגעים מהסוג הזה, ניגש לבעוט. הכדור טס מעל המשקוף של פאביין בארטז, והעסק נחתם: אין ספק שמדובר בקללה. מי שעדיין לא האמין היה רק צריך לחכות למונדיאל 2002.

הנזל ופנדל

באליפות העולם במזרח הרחוק הגיעה ספרד שוב לרבע הגמר, הפעם מול קוריאה הדרומית, אחת משתי המארחות. לה־רוחה היתה מצוינת וגם כבשה שני שערים, אבל השופט פסל את שניהם. אחד מהם בצדק; השני ממש לא. השער של פרננדו מוריינטס היה חוקי לחלוטין, והכדור לא עבר את קו הרוחב במהלך שקדם לו. השופט חשב אחרת.

כשנגמר המונדיאל ואיתו טענות של ספרד וגם איטליה על שיפוט שערורייתי לטובת המארחים, נשמעו תיאוריות על כך שפיפ"א פעלה להביא לניצחון הנבחרת המקומית. קונספירציה או סתם פרנויה, זה לא משנה. בסופו של דבר נקבע הניצחון בפנדלים - שבהם אף שופט לא יכול להתערב - ואת הדו־קרב מול קוריאה הדרומית ספרד הפסידה. קללת רבע הגמר, מצידה, חזרה להיות התיאוריה הרווחת. לכן אף אחד לא נפל מהכיסא כשספרד עפה מהמונדיאל בגרמניה 2006, ברבע הגמר כמובן. שוב מול צרפת, ושוב בהפסד שלווה במחלוקת, כי שער הניצחון הגיע מבעיטה חופשית שנפסקה אחרי הצגה מבוימת היטב של תיירי הנרי. ושוב ספרד נשארה עם התירוצים והתחושה שזה הגורל שלה. שנגזר עליה בכל פעם מחדש לטפח תקוות, ואז לגלות ששום דבר לא השתנה. שאלוהים בעצמו החליט שרבע הגמר הוא תקרת הזכוכית.

מאחר שהתסריט הזה חזר על עצמו יותר מדי פעמים, וחלק גדול מההפסדים לא נראה טבעי או מוצדק, החבר'ה בספרד התחילו קצת לאבד את זה. כולם דיברו על הקללה וחיו אותה. וגם כשהמאמנים והשחקנים הצהירו בכל ראיון ש"אין דבר כזה קללה" וש"הפעם נוכיח שמדובר בצירוף מקרים", הם לא הצליחו להשתכנע בזה. כולם ידעו שהקללה חיה ובועטת בכיוון הלא נכון.

 בתמונה: פסי

ואז, כמו שנחתה משומקום ונשארה 24 שנה, ככה הקללה הוסרה. זה קרה ב־22 ביוני 2008, כשהנבחרת התייצבה לרבע גמר היורו מול איטליה, אלופת העולם. ספרד הגיעה ליורו בשווייץ ובאוסטריה עם מאמן זקן וזעפן, לואיס ארגונס, שהעז להשאיר בבית את ראול, יקיר האומה. הרבה אנשים ייחלו לנפילה של המאמן והנבחרת שלו. אבל מהרגע הראשון שלה־רוחה עלתה למגרש, היה ברור מי הולך להתאכזב.

ספרד מעולם לא שיחקה כדורגל כל כך יפה, משוחרר ומענג כמו ביורו ההוא. היא קרעה את רוסיה 1:4, ניצחה את שוודיה 1:2, וגם בהרכב חסר ניצחה את יוון, האלופה היוצאת, 1:2. עכשיו תגידו שגם בעבר היא נראתה טוב בסיבוב הראשון ובהמשך התחילה לקרטע, ואני אגיד לכם שהפעם התחושה היתה שונה לגמרי. מכל מקום, המבחן האמיתי היה רבע הגמר.

לא הייתי באותו ערב באיצטדיון ארנסט האפל בווינה. את המשחק ראיתי ב"פאן זון" בבאזל, לא רחוק מגדות הריין. המתחם היה מפוצץ. אלפי אוהדים שתו שם בירה, שרו ורקדו, עמדו בהמנונים בדום מתוח וטרחו להזיל דמעה. אני התקשיתי להצטרף לרוח הזאת, ובכל כמה דקות שיניתי מיקום מול המסך הענק. הכרתי את הנתונים יותר טוב מכל אחד אחר שהיה שם, בין השאר זה שספרד לא ניצחה את איטליה מאז 1920, ושה־22 ביוני הוא יום מקולל, בעיקר לפנדלים: ההפסדים לבלגיה במונדיאל 86', לאנגליה ביורו 96' ולקוריאנים ב־2002 היו כולם באותו תאריך בדיוק.

ספרד נראתה אומללה. פעולות פשוטות - דברים שבמשחקים הקודמים עשו צ'אבי, אינייסטה, דויד סילבה ודויד וייה בלי למצמץ - פשוט לא הצליחו. אחרי 120 דקות של סטרס ואפס שערים, באו הפנדלים. מעט מאוד ספרדים עוד תלו תקוות בנבחרת הלאומית; בגלל הקללה, בגלל התאריך, בגלל שאיטליה לקחה את המונדיאל הקודם בפנדלים, וגם בגלל השוער האיטלקי המחונן ג'אנלואיג'י בופון.

אבל בכדורגל יש רגעים אגדתיים שבהם הזמן עוצר מלכת והכל יכול לקרות. רגעים שבהם שחקן או קבוצה ניצבים מול הגורל שכמעט נקבע מראש, מסתכלים לו בלבן של העיניים ופשוט לא רועדים. רגע כזה הגיע בערב ההוא ביוני, כשאיקר קסיאס עצר את הפנדלים של דה־רוסי ודי־נטאלה וסגר את הניצחון על האיטלקים. ולא היה מדובר רק בשתי עצירות של בעיטות מ־11 מטר; היה שם לא פחות מנס.

אחרי שספרד שברה את המחסום המנטלי הפסיכי הזה, שום דבר כבר לא עצר אותה. את רוסיה היא טיאטאה בחצי הגמר 0:3, ובפינאלה ניצחה את גרמניה 0:1, למרות שהפער בין הנבחרות היה גדול בהרבה. יודעים מה, המספרים פחות חשובים. ספרד זכתה באליפות אירופה בגלל כדורגל מבריק שמקדש את הטכניקה האישית והקבוצתית, את הנעת הכדור מרגל לרגל, את האינטראקציות בין ארבעה, חמישה ושישה שחקנים בכל התקפה, את חילופי המקומות. סוף סוף נראה שיש דבר כזה כדורגל ספרדי, חכם וסוער ומלא באסתטיקה. המשחק האלים והבוטה של האייטיז נשכח ונזנח, ובא הזמן של ה"טיקי טקה" - משחק המסירות הקצרות והמהוקצעות. אז תגידו לי אתם, אפילו אם אתם מאלה שנשבעים בשמן של ברזיל או ארגנטינה: זה מוגזם לבקש בשבילה את גביע העולם?

שתזכה בשנה הבאה

ספרד עוד לא הבטיחה סופית את מקומה במונדיאל בדרום אפריקה בקיץ הבא, וזה לא נורא. כדי להישאר בבית היא צריכה להפסיד בכל המשחקים שנותרו לה במוקדמות, כולל לאסטוניה ולארמניה, וזה אחרי שניצחה בכל ששת המשחקים עד עכשיו, בין השאר את טורקיה בבית ובחוץ. במבט קצת יותר רחב, ספרד לא הפסידה כבר 31 משחקים רצופים מאז ספטמבר 2006, יותר משנתיים וחצי. 28 היא ניצחה, וסיימה רק שלושה בתיקו.

זה כמובן לא אומר שום דבר מחייב, וכבר ראינו הרבה מאוד פייבוריטיות שהגיעו למונדיאל והתרסקו שם תחת כובד הציפיות (ברזיל, למשל, לפני שלוש שנים בגרמניה).

העניין הוא שהספרדייה מגיעה הפעם עם רעב מטורף וביטחון עצמי בעננים. אל תטעו: לא מדובר בשחצנות וביוהרה, שמאוחר יותר מתבטאות גם בזלזול ביריבה. כל מי שקשור בנבחרת פשוט יודע שזה הצ'אנס הכי מבטיח שלה לתקן את מה שמבחינתה הוא טעות היסטורית: זה שספרד מעולם לא היתה אלופת עולם.

השחקנים בהרכב של המאמן הנוכחי, ויסנטה דל בוסקה, שווים את משקלם בזהב. איקר קסיאס הוא כרגע השוער הטוב בעולם, נקודה; קרלס פויול הוא אולי לא גדול בלמי תבל, אבל בכל הקשור למנהיגות אין שני לו; על איכות הקישור אין עוררין, עם מרקוס סנה מאחור, ולפניו שלושת הננסים־ענקים צ'אבי, אינייסטה ודויד סילבה (או ססק פברגאס); ותראו לי עוד נבחרת עם חלוצים כמו פרננדו טורס ודויד וייה.

מה שאני מנסה להגיד כאן בכל כך הרבה מילים זה שב־11 ביולי 2010 אני מתכוון לשבת באיצטדיון ביוהנסבורג, ולראות את נבחרת ספרד זוכה בגביע העולמי. שווה נסיעה, לא?