מסתתר ומחפש

חברות התקליטים הגדולות חושבות כנראה שאנחנו קיבה ענקית ולא מפותחת: צריך להזין אותנו ממושכות, אבל רק בחומרים קלים לעיכול, בעיקר מתוקים ומפנקים. טעמים אחרים, כמו חריף, מר ומלוח – רק באופן מתון. מותר ורצוי לרגש, אבל בלי לזעזע ולהכביד בטעמים חדשים. צריך לספק את המוכר והמורגל, גם אם השמות שלו משתנים.

מזל שבשנים האחרונות נוצרת אלטרנטיבה, שצוברת לאיטה ממשות משמעותית מול החברות הגדולות. מדובר בלייבלים קטנים שמחתימים בסלקטיביות מוזיקאים איכותיים. הם אומנם שואפים להיות רווחיים, אבל השיקולים שלהם אינם רק מסחריים, אלא גם נובעים מאהבת מוזיקה יצירתית, כזו שלא אמורה רק לרגש את הנפש, אלא גם להרחיב אותה.

רוזן. נעדר מחוברת האלבום (צילום יואב גורין) 

המנון לגבר המדוכדך

אמנם מדובר בשפה אישית, אבל כזו שאנשים רבים יכולים להזדהות איתה, בעיקר גברים. למעשה, "כל המקומות האלה" הוא המנון לגבר המדוכדך, המסתתר והמחפש. "מתחבא בין שלוש מאות בקבוקים", רוזן שר ב"בתים בעיר", "ועוד לא מצאתי את המשקה שלי, שלא לדבר על דברים אחרים". רוזן מחפש אהבה ("Where Is My Love") ובית ("רכבות"). החיפוש שלו מתרחש בשקט מתארך (לעתים מדי, כמו ב"חולפים הימים" ו"רכבות") מוכתם בזעקות מוחצנות.

המילים פשוטות אך ציוריות, למשל "וכל הכלבים שאין לי נובחים עכשיו בתוך הראש" ("בן גוריון"), או שיר-אגדה יפהפה בשם "זקנה מצפת". הלחנים יפים. ההפקה, של איתי זנגי (מלהקת "בין השמשות"), מעשירה את הרוק הבסיסי של השירים בכלי נשיפה ומיתרים שבולטים לטובה מבלי לטשטש את נוכחותו המינורית של רוזן.

"מי שפותח הסוד בורח", כתוב בתוך הקופסה, בעיגול שבתוכו יושב הדיסק. אם תהיו ערניים ופתוחים, אולי הוא יגיע אליכם.

אלי רוזן, "כל המקומות האלה", "אנובה מיוזיק"