מדוע לא מציינים מועדים חדשים כמו יום השואה?
שאלה:
מדוע היהדות אינה מכירה במועדים שנוצרו בעת החדשה, כמו יום העצמאות ויום הזיכרון, ולא יוצרת עבורם איזכורים בתפילה? למה יום השואה ויום הזיכרון אינם ימי צום? (דן מבאר שבע, ודינה מהמרכז)
תשובה:
דן ודינה שלום וברכה,
קביעת מועדים חדשים אינה דבר פשוט. גם בעבר, אחרי הנס שהתרחש בשושן, ביקשו מנהיגי האומה, מרדכי ואסתר, לציין את יום ההצלה (פורים). חכמים ענו לה, שאין להוסיף על מה שכתוב בתורה, עד שמצאו לכך רמז. (מסכת מגילה דף ז). ומסכמת הגמרא: "ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה". (מסכת מגילה דף יד).
כך גם לגבי נס חנוכה, נאמר בתלמוד: "...נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". (מסכת שבת דף כא). ויש מסבירים, שלכן רק אחרי שנה החליטו לקבוע את הנס בציון הדלקת הנר ואמירת ההלל, כי שנה שלמה התווכחו על כך....
במשך ההיסטוריה של עם ישראל, היו אמנם אירועים שאירעו לקהילות, ואותה קהילה קבעה יום זה כמועד.
דבר זה אף מעוגן בהלכה, וכך כותב הרב אברהם דנציג 1748‑1820), מחבר ספרי ההלכות: "חיי אדם", "חכמת אדם", "שמי שאירע לו נס, וכל שכן בני עיר, יכולים לתקן הסכמה עליהם ועל הבאים אחריהם, לעשות אותו יום לפורים". וכך אכן, נהגו קהילות רבות, פירוט ניתן למצוא באנציקלופדיה העברית. (כרך 27, עמ' 541‑542.)
פורים וחנוכה נקבעו כנזכר כימי שמחה, מפני שהיו אירועים כלל ישראליים, וכן נקבעו ימי צום לכל ישראל, זכר חורבן וצרות, והם: צום גדליה, עשירי בטבת, תענית אסתר, שבעה עשר בתמוז, ותשעה באב.
השואה, כאסון לאומי מצד אחד, והקמת המדינה כגאולת העם כולה, חייבו התיחסות שונה, ואכן, כך באמת קרה.
בשנת תשי"א (1950) החליטה הרבנות הראשית לישראל בראשות הרבנים הראשיים הגאון הרב הרצוג זצ"ל והגאון הרב עוזיאל זצ"ל לקבוע את צום עשרה בטבת גם ליום הקדיש הכללי, לזכר הנספים בשואה שאין יודעים את יום מותם.
וכך נכתב בלוח דינים ומנהגים בהוצאת "היכל שלמה": "אור לעשירי בטבת מדליקים נר נשמה בכל בית, וכל מי שאין הוריו בחיים יאמר בתפילה קדיש יתום, גם אם אין לו קרובים שנספו בשואה, כי כל בית ישראל צריכים לבכות את השריפה אשר שרף ה'. בתפילת שחרית יאמרו אחרי קריאת התורה את האזכרה שנתחברה לזכר השואה".
(אגב, כ"ז בניסן, יום הזכרון לשואה ולגבורה, נחקק על ידי הכנסת מאוחר יותר (בשנת תשי"ט – 1959, בעקבות לחצים של ניצולי שואה).
כאשר הוקמה המדינה, ונקבע יום העצמאות, כיום חג על ידי הכנסת, החליטה הרבנות הראשית, לבטאו גם כיום הודיה על הניסים של הנצחון במלחמה, ושל הקמת המדינה; וכך כתבו הרבנים הראשיים בשנת תש"ט (1949) : "המפנה היסודי שחל בחמלת ה' עלינו להצלתנו ולפדות נפשנו עם הכרזת עצמאותנו בארץ, מחייב אותנו לקיים ולקבל עלינו לדורות את יום הכרזת מדינת ישראל, הוא יום ה' באייר שבכל שנה, ליום שמחה של אתחלתא דגאולה לכלל ישראל, ולהוציא את היום שבו נעשה הנס הגדול הזה מכלל מנהגי האבילות של ימי ספירת העומר, עם מתן הוראות לתפילת הודיה ודרשות מעין המאורע בבתי הכנסת".
בעקבות קריאה זו, הונהגו במשך השנים, סדרי תפילה מיוחדים; מוסיפים מזמורי תהילים לתפילה, אומרים הלל, קוראים הפטרה מיוחדת ויש שאף נוהגים לקרוא בתורה. ובדומה לזה, גם ביום כ"ח אייר, יום ירושלים, בעקבות שחרור ירושלים העתיקה והר הבית במלחמת ששת הימים.
גם ביום הזכרון (ד' אייר), נקבע סדר תפילה מיוחד.
(ישנם חוגים חרדים שאינם מכירים בסמכותה של הרבנות הראשית, ואינם רואים בהקמת המדינה כחלק מתהליך הגאולה – הם אינם מוסיפים דבר בתפילה)
נמצא, שההלכה אכן מתייחסת למציאות החדשה, וקבעה זאת בתפילות ובסידור התפילה. יום השואה לפי הרבנות הוא כאמור עשרה בטבת, שממילא נחשב כיום צום. כל טוב. (משיב: הרב שמואל שפירא, רבה של כוכב יאיר)
מומלצים
