דיינים, תלמדו מהחילונים

הנה עשרת הדברים מהם התרשמתי:  

א. הדיון התנהל בסדר מופתי. השופטת ניהלה את הדיון, אשר נמשך שלוש שעות מייגעות, ביד רמה. לא היה, ולו לרגע אחד, מצב של "כל דאלים גבר", כלומר: מצב בו מי שצועק יותר שומעים אותו יותר, או מצב שמי מבין עורכי הדין מצליח לסחוב את הדיון למקומות בלתי ראויים. הייתי גאה שיש מוסד ממלכתי של מדינת ישראל בו שורה משמעת וסדר.

ב. היה מאד ברור מה נושא הדיון, המסגרת של הדיון ולשם מה מקיימים אותו. הנוכחים ידעו בוודאות ששני עדים מטעם האישה עומדים לתת עדות ולהיחקר על ידי הצד השני באותו יום. לא היו שום הפתעות או אכזבות. מה שלא היה ברור הוברר מייד בתחילת הדיון; השופטת שמעה את הצעות שני הצדדים וקיבלה על המקום החלטה (ממש כמו בטלוויזיה!). למעשה כבר בתחילת הדיון נקבעו תאריכים לדיונים הבאים ונקבעו במדויק הנושאים עליהם ייסובו הדיונים. למרות שהתאריכים היו רחוקים אחד מן השני ניתן היה כבר בשלב זה לדעת מתי בדיוק יסתיימו הדיונים בנושאים הרבים.

ג. היה ברור שהשופטת קראה את התיק וידעה במה המדובר. זה היה בהחלט מרשים! לעיתים השופטת אפילו נזפה בעורך הדין שניסה "להסביר" לה דברים כאילו היא לא מספיק בקיאה במתרחש. אם קרה שהשופטת לא דייקה במשהו (כמו למשל כשהיא חשבה בטעות שהפסיכיאטרית הוזמנה על ידי בית המשפט ובעצם היא הוזמנה כעד מן הצד של האישה) אז עורכת הדין דאגה להבהיר את הפרט הזה, כדי שלא יבואו לידי טעות.

ד. לא רק שכולם כיבדו את השופטת אלא שהיא עצמה דיברה בכבוד לכל אחד מן הצדדים.

ה. השופטת חלקה כבוד לערכאה המקבילה לה - בית הדין הרבני. היא הזדעזעה, למשל, מן הביטוי של האישה ש"אפשר לעשות מפסק הדין של בית הדין הרבני עפיפון", ולא האמינה שהאישה אכן אמרה זאת (גם הקלדנית פספסה את זה. כנראה שהאישה אמרה את זה בשקט). אחרי שהאישה הודתה שאכן אמרה את המשפט הזה השופטת ציינה בחומרה שהדבר לא יירשם בפרוטוקול.

ו. הצדדים נמנעו, ככל שיכלו, ממצב של עימות. הם לא צרחו ולא איימו אחד על השני, והאישה לא התייפחה בבכי. כולם ידעו שהשופטת מבינה, בשכלה כי רב, שבני זוג אשר פרודים 3 שנים והגישו תלונות הדדיות במשטרה – הם בסכסוך קשה.

לא הייתה שום סיבה להדגים בפניה את שנאתם זה כלפי זו.

ז. לא הייתה הרגשה של שוק. אף אחד לא דפק בדלת, ולא הייתה התקהלות מחוץ לדלת של אנשים עצבניים שהדיון שלהם התאחר בגללנו בשעתיים שלוש. זאת, מן הסיבה הפשוטה שלא היה אף אחד אחרינו. הדיון היה קבוע מראש לזמן ארוך.

ח. לא היו אנשים מעוררי רחמים במסדרונות בכל פינה. אף אחת לא צעקה, כמו בסרט מקודשת: "תברחו מן המקום הזה". אף אחת לא אמרה בקול בוכים, כמו האלמונית שראיתי בשבוע שעבר בית הדין הגדול: "אני פה כבר 10 שנים ואין לי מושג איך גומרים את הסיפור שלי".

ט. יצאנו מן הדיון בשעה שלוש. יום עבודה ממש.

י. השופטת הייתה אישה. אף אחד לא חשב שזה מוזר שיושבת לה שם אישה בכסא המכובד הזה. היא לא התנצלה על זה שהיא אישה ולא הסתתרה מאחורי צעיפים. אף אחד לא עיין בספרים עתיקים ולא כתב לה תילי תילים של מילים להתיר לה את לשבת שם ולעשות משפט. ככה סתם – אישה שופטת אנשים.

רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית, העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390