לכל השדים והרוחות

אף שעניינו של "מלאכים ושדים", על פי ספרו המצליח של דן בראון (מחברו של "צופן דה וינצ'י"), הוא במירוץ נגד הזמן בעקבות פצצה מתקתקת, אין זה מפריע לטום הנקס לעצור מפעם לפעם, כדי לשאת כמה דרשות מלומדות שעניינן ההיסטוריה של הנצרות, אמנות דתית ותורת הסמלים.

וכך, בזמן שהוא מובהל במבואות קריית הוותיקן, מוצא פרופסור הנקס זמן להאיר את עיני מארחיו הקתוליים (!) בסירוס שהורה האפיפיור פיוס התשיעי לבצע בפסלי מיכאלאנג'לו וחברים, שמוצבים במקום והציגו את הגוף הגברי לראווה. שהפצצה תחכה.

מירוץ נגד הזמן. זורר והנקס (צילומים: יחסי ציבור)

זה, מן הסתם, מה שהפך את ספריו של בראון ללהיט בכל העולם: אותה תחושה שלא מדובר "סתם" במעשייה בלשית פופולרית, אלא שאף נלווה לה דיון פסאודו-אינטלקטואלי בנושאי תאולוגיה, אמנות וסימבולוגיה (תורת הסמלים).

מה שהפך עוד את ה"צופן" ההוא לתופעה תרבותית, היה האופן שבו הוא ביקש לחבר את הדת להמונים; בחיבור שכזה היה יסוד לגאולה - מרכיב הכרחי בהוויה האמריקנית שאחרי 11 בספטמבר. התאוריה שהציג הספר, ושלפיה ישו היה נשוי ואב, ביקשה בדרך זו להציג את צדו האנושי של בן האלוהים ולחזק את האמונה בו.

בין דת למדע

"מלאכים ושדים", שנכתב עוד קודם אך מופץ כסרט המשך, מוסיף ודש בדיון הזה. הפעם הוא מעלה על נס את הקונפליקט שבין דת ומדע, רק כדי להגיע אל המסקנה שבשניהם ישנם יסודות מסוכנים. הפנאטיות הדתית אינה מסוכנת יותר מהמצאות מדעיות שעלולות להביא לקריסתה של הכנסייה הקתולית.

בספרו של בראון, שישנן כמה חריגות מהותיות בינו לבין הסרט, מופיעות אגב כך שתי דמויות מייצגות: האחת של איש דת בכיר השואף לחיות בשלום עם המדע, והאחרת של מדען בעל שם המבקש לנקום בדת שבשמה הוא הפך לנכה (זו האחרונה נעדרת מהעיבוד הקולנועי).

סרט ריצות-קפיצות. יואן מקגרגור וארמין מולר-שטאל

העלילה הפעם מוצאת את רוברט לנגדון (טום הנקס, לפחות בלי הפריזורה ההיפית המשונה שעטה בסרט הקודם), הפרופסור לתורת הסמלים מאוניברסיטת הארוורד, כשהוא נשלף, ממש כך, משחיית הבוקר שלו כדי להציל את הוותיקן. מסתבר שארגון עתיק יומין בשם "אילומינטי" שתל פצצה בלב לבה של הקריה, שעה שעיני כל העולם הנוצרי נשואות אליה לרגל התכנסות מועצת הקרדינלים לבחירה באפיפיור חדש.

לנגדון פוגש שם במדענית איטלקייה (איילת זורר), שיש לה את הידע הנדרש כיצד לנטרל את הפצצה ("אנטי-חומר" מסוכן שנגנב ממעבדות המכון למחקר גרעיני בז'נבה), והשניים יוצאים למרדף בעקבות הסמלים העתיקים של ה"אילומינטי" הפזורים ברחבי רומא, ולהצלתם של ארבעה קרדינלים חטופים שהינם המועמדים המועדפים לאפיפיורות.

בידור לא מזיק

ראשי הוותיקן (שקראו להחרים את הסרט הקודם בשל אופני העיצוב הלא מחמיאים של הכנסייה הקתולית)

אסרו, על פי הדיווחים, על צוות ההסרטה של הסרט הנוכחי לצלם בשתיים מכנסיות רומא שבהן מתנהלת העלילה. עם זאת, עיתונה הרשמי של המדינה טען לאחרונה שמדובר בתעלול של יחסי ציבור מטעם ההפקה, ונפנף את הסרט בביקורת שפרסם כ"בידור לא מזיק".

וזה אכן בידור לא מזיק, כפי שמיטיב להגדיר זאת הקולגה מעיתון הוותיקן. אחרי הכל, "מלאכים ושדים" לא הפך לאותה מגפה ספרותית כמו ה"צופן", וגם לא הצמיח תעשייה נלווית של ספרי פרשנות וכתבים טפילים שעניינם "הסודות מאחורי". הוא גם מתוחכם פחות מ"דה וינצ'י", שבדרכו הפופולרית נדרש לסוגיות של קריאה, פענוח ופרשנות של טקסטים. זה לא הפך אמנם את בראון לאומברטו אקו, אך הצליח להביא אל ההמונים כמה סוגיות תאורטיות, שנדונות על פי רוב בחוגים לספרות והיסטוריה.

"מלאכים ושדים" הסרט משמש, אפוא, פחות כבידור אינטלקטואלי ויותר כסרט ריצות-קפיצות, ששיאו

מטומטם ונבוב עוד יותר מאשר במקור הספרותי. לזכותו של רון הווארד שביים ייאמר שאין לו יומרות להרבה יותר מזה. עם זאת, להבדיל מהדיון שהתנהל בספר סביב הצורך לפשר בין המדע והדת, "מלאכים ושדים" הסרט מצביע באופן חד משמעי על עליונות החשיבה המדעית באמצעות נציגיה כאן, הנקס וזורר. בסופו של דבר, איש המדע הוא המלאך הגואל, לא פחות, של הדת הנוצרית.

הסרט נאה לעין וסיוט לאוזן (הנס זימר כתב מוזיקת "יום הדין" חודרת עור התוף), ויש בו את איילת זורר. שלא כמו אודרי טוטו בסרט הקודם, לנוכחות הנשית ישנה כאן הצדקה. היא יותר שותפה מאשר נגררת. בנוסף, כאשר זורר והנקס יושבים בארכיבי הוותיקן וקוראים בספר עתיק שחיבר גלילאו, מי מהם תולש את העמוד הרלוונטי כדי להבריחו החוצה? – ניחשתם נכון. אחרי הכל, ישראלית.