חוסר תום לב עם צילינדר

תחת הסיסמה "בלי מורא, בלי משוא פנים", נלחם שבועון "העולם הזה" בשחיתות ובמחדלים שלטוניים. אולם הביקורת נעשתה בסגנון של עיתונות צהובה ושולבה בסנסציות וברכילות זולה.

מהעבר השני, ניצב עיתון "הארץ". גם הוא לא חסך את שבטו מהשלטון אולם הסגנון היה אחר, מכובד. סיסמת העיתון הייתה יומרנית משהו: "עיתון לאנשים חושבים".

מנהיגי המדינה לא התנחמו בסגנון המכובד של עיתון הארץ. ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, כינתה את עיתון הארץ בלשונה הציורית: "העולם הזה עם צילינדר".

נזכרתי בדברים אלה כאשר קיבלתי השבוע אימייל מבעל משרד לייעוץ תקשורת ויחסי ציבור לעורכי דין, בשם דוד מנור.

"מצורף בזה פסק דין מעניין של המחוזי תל אביב", כותב לי היחצ"ן. "חשבתי שיעניין אותך לכתוב עליו לטור שלך ב-ynet. אשמח לקרדיט לעו"ד אורי ירון ממשרד אילן ירון שייצג אתחברת כלל בהליך".

פסק הדין גולל את סיפורו של אדם שעבד ברשת המרכולים חצות וחצי, סיפר היחצ"ן, ותבע את מקום עבודתו על תאונת עבודה. במהלך המשפט, גילתה לפתע חברת הביטוח כלל, כי התובע כלל לא נפגע במרכול אלא נפצע בתאונת רחיפה.

מסתבר שהתובע רקם את המזימה עם מנהל חצות וחצי, שהוא אחיו, על מנת לקבל כסף מהביטוח. השופטת דחתה את התביעה וחייבה את התובע בהוצאות משפט לנתבעות בסך 40,000 שקל.

קראתי את פסק הדין אשר צורף לאימייל. אכן דבריו של מנור היו מדויקים להפליא. השופטת ציפורה ברון מבית המשפט המחוזי בל אביב, קובעת שם כי "מדובר בתרמית מצד התובע ובניסיון שווא לקבלת כספים במרמה". באמת מגיע קרדיט לכלל ולעו"ד אורי ירון. חשוב מאוד שתחום הביטוח יהיה נקי ממרמה.

"כלל נהגה בחוסר תום לב מוחלט"

אלא שבאותו היום הגיע אלי פסק דין נוסף. גם בו הייתה מעורבת חברת הביטוח כלל. הפעם היה מדובר באשה שנפגעה בתאונת דרכים כנוסעת ברכב. לא הייתה מחלוקת שחברת הביטוח כלל, שביטחה את הרכב בו נסעה, חייבת לפצותה.

הדיון במשפט הפיצויים בין הנפגעת לבין חברת כלל התמקד, כנהוג במשפטים אלה, בגובה הפיצויים.

בתום משפט ארוך ומייגע שנמשך על פני חמש שנים, קמו נציגיה של כלל וטענו כי יש לפטור את כלל מכל תשלום.

מדוע, שאל השופט בתדהמה, הרי לא הכחשתם את חובתכם לפצות את הנפגעת. רק כפרתם בגובה נזקיה.

כי נהג הרכב בו נפגעה האשה, השיבו נציגי כלל, לא צורף לתביעה.

כדי להבין את טענת כלל, יש להבהיר דבר מה: על פי פסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון לפני כשלושים שנה, יש להגיש תביעת פיצויים על נזקי גוף בתאונת דרכים, לא רק נגד חברת הביטוח, אלא גם נגד נהג הרכב. צרוף הנהג לתביעה הוא פורמאלי בלבד. נוכחותו אינה דרושה במשפט. הוא אפילו לא מופיע כעד, שהרי הדיון נסב אך ורק על גובה הפיצויים ולא על נסיבות התאונה. לא זו אף זו: בינתיים נכנס לתוקפו חוק חוזה הביטוח. על פי הוראה מפורשת שבו, אין כבר צורך לצרף את הנהג. יחד עם זאת, עד היום איש לא טרח לשנות את פסק הדין של העליון. בפועל, חברות הביטוח אינן מוטרדות מעצם העובדה ששמו של הנהג אינו מופיע יחד עמן בכתב התביעה.

נחזור כעת אל עניינה של הנפגעת.

מה הבעיה, אמר השופט מוסק לנציגי כלל, אם הנהג כל כך חשוב לכם, הנפגעת תצרף אותו כעת.

כעת כבר מאוחר מידי, השיבו נציגי כלל. התובעת כבר אחרה את הרכבת. חלפו להם שבע שנים מיום התאונה. התביעה נגד הנהג התיישנה. נציגי כלל התעקשו כי השופט ידחה את התביעה בטענה הפורמאלית ובכך ישלול מהנפגעת את המגיע לה ויותיר את הפיצויים בקופתה של כלל.

התנהגותה של כלל קוממה את השופט כרמי מוסק. "לצערי" קובע השופט מוסק, "חברת כלל בחרה באופן בלתי ראוי, להמתין לחלוף תקופת ההתיישנות, ואז להפתיע את הצד שכנגד וכן את בית המשפט, ובמועד שנקבע לשמיעת ראיות להעלות טענה זו, מתוך ידיעה ברורה כי לא ניתן כיום לצרף את נהג הרכב כנתבע מחמת התיישנות. אינני יודע איך לכנות התנהגות שכזאת, אבל בוודאי שמדובר בחוסר תום לב מוחלט".

השופט דחה אם כן את טענת חברת כלל, חייב אותה בתשלום הפיצויים המגיעים לנפגעת ואף הוסיף וחייב אותה בהוצאות משפט נוספות בסך של 15,000 שקל.

כעת נשאלת השאלה, מדוע התעריף למעשה מגונה של מבוטח הוא 40,000 שקל ואילו התעריף למעשה נלוז של חברת ביטוח הוא רק 15,000 שקל אולי משום שמעשים חסרי תום לב נסלחים יותר במערכת המשפט שלנו כאשר מי שנוקט בהם מתהלך עם כובע צילינדר על ראשו?

הכותב הוא עורך-דין מומחה בדיני ביטוח ונזיקין