מעלה קרחות

כשאני רואה את הצעירים המנסים להירפא מסרטן העור, מלנומה, אני חושב שאילו היו המוכיחים בשער מסבירים ביתר תוקף כמה אשמה מוטלת על הממונים על בריאות הציבור בהקשר לסרטן זה, היו רבים מהם מבלים עכשיו בחוף הים ולא בבתי חולים.

עושים אצלינו פרסום רב לחוסר במים, אנחנו חוזים במיטב נסיכינו מתקמטים לנגד עינינו כאשר עורם נפרם. אבל אין מדברים על נושא פשוט וחמור מאין כמותו; בואו הנה ילדים, חבשו כובע. בחור צעיר תהה בפני לפני ימים מספר בבית החולים, "מדוע לא לחצו עלינו לחבוש כובעים"? בבית השימוש אני משתמש רק בידית הקטנה. באמצע המקלחת אני מפסיק את זרם המים כשאני מסתבן, כי אני לא רוצה להיראות כמו נינט המסכנה כשפניה מתכרכמות. אבל איש לא עשה שום דבר כדי לוודא שאנחנו מבינים שכובע בקיץ בישראל הוא הרבה יותר חשוב מירידה נוספת של מפלס הכינרת. הירידה כמובן רעה, אבל לא כשנותרו לי רק שנה-שנתיים לחיות.

הצעירים הישראלים רוצים להיראות כמו באמריקה, ולכן הם מכחידים את שערם לטובת קרחות בוהקות. ובה בעת הם אינם חובשים כובעים כדי להסתיר את קרחותיהם. אך הקיץ הישראלי הוא בית מטבחיים לעור. היקוד בחלק הזה של העולם איום. חמש דקות בשמש והעור חוטף מכה. העור בקרקפת רך ונעים ופריך. השמש הקטלנית מאוהבת בו. נכון שהצעירים שלנו מפגינים גבריות בשיער לחייהם כדי להיראות כמו כוכבים אמריקניים, ואינם מתגלחים. אבל את הראש הם אינם מכסים.

המאבק במלנומה שמתקיים עכשיו אינו מתמקד בקרחות כי התמקדות כזאת נשמעת נדושה וקטנונית, והצעירים אינם מתפחדים דיים, והקטל מושל בראשיהם היפים. אך כל הדורות שקדמו לדור הנוכחי חבשו כובעים. הארץ הזאת אפילו המציאה כובע קיץ נחמד שקראו לו כובע טמבל. פעם היו לא רק צריכים אלא חייבים לחבוש כובע. היום האופנה היא להיראות נחמדים ובינלאומיים ועכשוויים ולכן הקרחת והוצאתה לאור עולם.

נדמה גם שהישראלים פוחדים יותר מבכל העולם מרופאים, ואינם הולכים להיבדק בזמן ולכן גם מתים מהר. הישראלי הממוצע הוא היפוכונדר, שפוחד לדעת אפילו מה אין לו. אך מדינת ישראל יכולה לעשות הרבה יותר בקשר לסרטן הקוטל כה הרבה אנשים כאן. אילו כל אדם מעל גיל 40היה הולך להיבדק, סרטן המעי הגס שהכרתי מקרוב היה פחות קטלני מכפי שהוא היום.

בניגוד למה שנראה כחיגוג המחלה בתוכנית הטלוויזיה ששודרה בנושא, אנשים אינם פוחדים מלילה לא נוח של קדם בדיקה אלא פוחדים ממה שיאמר להם הרופא. כשאיש הטלוויזיה עשה קולונסקופיה, הוא כבר ידע שאין לו סרטן ולכן התיעוד הפך לבידור. אך מה שהיה נחוץ להראות אינו מה אין, אלא מה יש. לא איך בתי החולים טועים, אלא כמה הם לרוב צודקים.

הרי ישנם סרטנים שהם בני טיפול. שניתן לעוצרם. את סרטן המעי הגס, השני בקטלניותו בארץ, ניתן להביס אילו היו פוחדים פחות. הישראלים הגאים באומץ לבם במלחמות, עם מאות טנקים ועשרות מטוסים נגד כמה מחבלים המתחבאים ברצועת עזה, הם פחדני רופאים מהגדולים בעולם.

אך מלחמה קשה היא גם זו שצריך לנהל נגד מוות מיותר, מסרטן עור או מכל סרטן אחר שאינו נורא כל כך כשמכירים אותו. הוא אינו מפחיד כל כך כשמטפלים בו. מלחמה נגד הלבנטיניות הישראלית שחיה מתחת לשמש הקופחת וחושבת שכמה קרמים שאין בהם שום פתרון אמיתי לבד הכסף הזורם ליצרניהם, יצילו אותה. אך זה לא יקרה. חבשו כובעים. לכו לרופא להיבדק. עד כמה שאני יודע- ואני יודע- הוכח שהחיים יפים יותר מן המוות. מדוע לנסות את ההיפך?