לקח ישראלי מסרי-לנקה
סרי-לנקה אמורה היתה להיות המופת לדו-קיום בכבוד. תחת זאת היא הפכה תזכורת לפוטנציאל האסון ששני עמים עלולים להמיט זה על זה במסגרת ריבונית אחת
קשה לדמיין נתוני פתיחה טובים יותר מאלה שהיו לסרי-לנקה ב-1948: הבריטים ויתרו על האי ציילון ללא לחץ מיוחד מבחוץ, ובאופן טבעי השלטון עבר לידי המקומיים, ללא מאבק משמעותי או שפיכות דמים. הטמילים נאבקו על זכויותיהם במסגרת המדינה החדשה, ולא נרשמו מעשי טרור בין הקהילות השונות. בתקופה הבריטית, יריבות הטמילים והסינהאלים התבטאה בצורה מנומסת ובכללים פרלמנטאריים, בניגוד לעוינות בין המוסלמים להינדואים בהודו, מה שבישר המשך הרמוניה קהילתית.
השלטון במדינה היה פתוח גם לנציגי הרוב הסינהאלי-בודהיסטי וגם לאלה שמשפחותיהם התנצרו לא מכבר. השפה השלטת הייתה האנגלית, והסינהאלית והטמילית נהנו ממעמד דומה במדינה. ההשתייכות לחבר העמים הבריטי העניקה נופך נוסף של יציבות ושגשוג למדינה.
זה לא עבד. מהר מאוד הרוב הסינהאלי גירש את הטמילים מהשירות הציבורי, שידרג את מעמד הסינהאלית יחסית לטמילית במדינה שגם שמה שונה מציילון לסרי-לנקה. תוך זמן קצר הפכו הטמילים מהאליטה המשכילה של המדינה הצעירה, לקבוצה מקופחת וזועמת.
הטמילים לא טמנו ידם בצלחת, הם גירשו מאוניברסיטת הדגל בג'אפנה את הסטודנטים הסינהאלים והמוסלמים, וכעבור שנה ראו כיצד הספריה בג'אפנה, אחת החשובות בעולם, נשרפת באש הנקמה של ממשלת סרי-לנקה.
והיכן היה השמאל בסרי-לנקה? מאז ראשית שנות ה-70 עסוק היה השמאל במאבק כנגד כל אבק של ויתור של המדינה לטמילים. שלמות הארץ עמדה בראש סדר העדיפויות של חזית השחרור הלאומית (JVP) שחרתה על דִגלה לא רק מגל ופטיש, אלא מחוייבות לשלמות הארץ. גם השמאל ההודי, שמנצל כל עימות בין ישראל לפלסטינים כדי לקעקע את זכותה של ישראל להתקיים, הזדהה ומזדהה עם המאבק נגד זכות הטמילים להגדרה עצמית.
והממסד הבודהיסטי? גם הוא ניצב בחזית המאבק נגד הענקת זכויות לאומיות וקהילתיות לטמילים, ובכל פעם שהממשלה ניסתה לחתום על הפסקת אש עם הנמרים הטמילים, היא מצאה מולה הפגנות זועמות של נזירים בכתום.
עבור הנזורה הבודהיסטית, העובדה ששתי הקהילות חיות באי אלפי שנים, ואין לדעת מי הקדימה את מי, אינה משנה דבר: האי שייך לסינהאלים בלבד, הטמילים הם אורחים לרגע. גם בריטניה לא נקייה מזעמם, והם תובעים ממנה מיליוני ליש"ט עבור זכויות היתר כביכול שהעניקה לטמילים כששלטה באי. גם זה כנראה סוג של בודהיזם.
ובינתיים הטמילים המושפלים הצליחו להקים צבא של ממש, כזה שבשיאו שלט בשליש מהאי, החזיק חיל רגלים, חיל-אוויר ואף חיל-ים שהצליח להטביע את הספינות שישראל סיפקה לצבא סרי-לנקה. עד הרגע האחרון, לפני שצבאם נפח את נשימתו האחרונה, עוד הצליחו הנמרים להטיס את מטוסיהם עד ללב הבירה קולומבו.
בקיצוניותם ואכזריותם איבדו הנמרים את תמיכת העולם, ולא נמצאה אף מדינה שתתמוך בזכותם למדינה עצמאית לצד סרי-לנקה. כשהממשלה בסרי-לנקה החליטה לחסל בכל מחיר את הנמרים, אף אחד בעולם לא ערער על זכותה להשיב אליה את כל שטח האי, וגם הזעקה של ארגוני זכויות האדם על האסון ההומניטארי שכוונה לשני הצדדים, איבדה מעוקצה.
כעת חוגגת סרי-לנקה את ניצחונה, בלי חרטות ובלי חשבון נפש. הטמילים, כולל אלה שהתנגדו לנמרים ולשיטותיהם וקיוו למותו של פרבקרן, חשים מובסים ומושפלים ומקווים שהניצחון יוביל את סרי-לנקה לנדיבות של מנצחים ולמתן אוטונומיה משמעותית באזורים הטמילים.
עד שנגיע לסוף הטוב או המר, לא מרפה השאלה אם לא נכון היה מראש לחלק את ציילון לצפון טמילי ולדרום סינהאלי. האם החזון הזה של ארץ אחת לשני עמים, שכל אחד מהם חש שהוא העתיק והמושרש בה, לא היה המתכון ליותר מ-70 אלף הרוגים מאז תחילת מלחמת האזרחים בשנת 1983?
גלוי וידוע מה עשתה סרי-לנקה כדי למנוע את חלוקת האי לשתי מדינות: שלילת אזרחות לכמליון אריסים טמילים שעבדו במטעים, התנחלות סינהאלית מואצת במזרח האי שאיבד זה מכבר את צביונו, פוגרומים בחסות המשטרה והצבא.
סרי-לנקה החליטה לשלם את המחיר הכבד של מלחמת החורמה בנמרים, בין השאר מכיוון שארגון הטרור שמולה לחם כצבא, מכיוון שהצמיחה הדמוגרפית פעלה עד כה לטובת הסינהאלים ונגד הטמילים, וגם בגלל הרקורד רב השנים של הטמילים כקהילה שוחרת-שלום ופרגמאטית. ובכל זאת המחיר כבד: סרי-לנקה של היום היא מדינה מפגרת, ענייה ובעלת חופש עיתונות מפוקפק.
מדינה שאמורה היתה להיות מופת לדו-קיום בכבוד, הפכה תזכורת לפוטנציאל האסון ששני עמים עלולים להמיט זה על זה במסגרת ריבונית אחת. זה נכון בסרי-לנקה וזה נכון גם כאן.
לב ארן שימש כרכז באגודת הידידות הפרלמנטארית ישראל-הודו
לפנייה לכתב/ת 
