אם אין מים, למה דווקא הציבור צריך לחסוך?

כשישראל מצויה בעיצומו של משבר מים, מבקשת מאיתנו המדינה להתקלח בזריזות, לחשוב על כל טיפה ולהקריב את הגינה שטיפחנו בעמל רב. האם זה נשמע הגיוני? האם ציבור במדינה מפותחת ומתקדמת צריך לשלם את המחיר של טעויות שכנראה נפלו באופן הניהול של משק המים?

בכנס ירושלים של החברה להגנת הטבע בסוף החודש, ינסו טובי המומחים בנושא להשיב על שאלה זו ואחרות, במטרה לגבש מדיניות חדשה ושקופה יותר לניהול המים ששייכים לכולנו. אז מהי הדרך הטובה ביותר לגרום לציבור לחסוך במים? המומחים משיבים:

• חיסכון במים: דרך חיים או פיתרון לשעת חירום?
  

שאול ארלוזורוב, מומחה לניהול מים: הקטנת בזבוז וצריכת מים בלתי סבירה חייבת להיות חלק מדרך חיים תמידית באזור שנמצא - וימצא תמיד - במחסור במים.

מיכל שגיב, "ידידי כדור הארץ": מדיניות מכוונת של ניהול ביקושים ואחריות אישית להגבלת הצריכה הביתית חייבת להפוך לדרך חיים. ניהול ביקושים רק ישפר את איכות החיים, ואין לנו ברירה - מקורות המים הטבעיים נוצלו עד תום. התפלת מים באנרגיה של דלקים פוסיליים המגבירה את משבר האקלים אינה אופציה. אפילו בקליפורניה ולאס וגאס, המודל האמריקאי לחיים נהנתניים, הבינו זאת. השקיית גינות טרופיות ודשאים כאשר במים כאשר אצל שכננו יש מצוקת מים אמיתית מגבירה את עוצמת הסכסוך ולכן מהווה סיכון בטחוני.

• איך לרסן את צריכת המים?
  

מיקי זיידה: צריך חינוך מגיל הגן והלאה, לאורך זמן וללא תלות במשבר זה או אחר. צריך לפתח מודעות לטווח הארוך, ולהשית מחיר גבוה בעיתות מחסור. יש להבטיח שמים שוליים - שאינם שפירים - ישמשו לכל שימוש אפשרי מעבר לחקלאות: השקיית גינון ציבורי, תעשייה ומים אפורים בבתים.

מיכל שגיב: הדרך היא שילוב של חינוך והסברה, תוך הגדרת מטרות ברורות (בליטרים ליום), והטמעה של ומערכת מדידה המאפשרת ליחידים להשוות את הצריכה האישית כנגד יעד הצריכה שהוגדר. במקביל צריך גם הגבלות מכוח תקנות ואכיפה נחושה עם קנסות גבוהים כנוהג - ללא קשר למשבר או שנת בצורת. צריך גם לתת תמריצים לבנייה המשמרת מים כבר בשלב של חוקי התכנון והבניה. הדבר יאפשר התקנה של אמצעים חוסכי מים ומערכות מיחזור למים אפורים, והחלפת הגינון לצמחים עמידים ליובש.

• מה אפשר ללמוד מהעולם?
  

שאול ארלוזורוב: הניסיון העולמי במצבי מחסור - במיוחד קליפורניה, אוסטרליה ואנגליה בשנים מסוימות - מראה ששילובם של טכנולוגיות, חינוך, תימחור ובמקרי הצורך גם הקצאות עד רמת המשפחה - הקטינו את הביקוש למים ב-20 עד 50 אחוז בהתאם למצב מקורות המים והדרישה הבסיסית באות תקופה.

מיכל שגיב: יעדי צמצום הצריכה שהוגדרו ברשות המים לקמפיין "ישראל מתייבשת" – 10 אחוזים - נמוך באופן משמעותי ממידת ההצלחה של ניהול ביקושי מים במקומות אחרים בעולם. יעד צריכה עירונית של 90 ליטר לאדם ליום אפשרי במאמץ (לעומת 150 ליטר שהוא היעד הנוכחי של רשות המים. ניתן להשיג זאת באמצעים פשוטים תוך שנים ספורות.

הניסיון העולמי מלמד שחיסכון של 30 עד 50 אחוז מהצריכה הביתית במגזר העירוני אפשרי בהשקעה ממשלתית נמוכה יחסית לעלויות הדרושות להפקת מים נוספים. בישראל, חסכון שכזה שקול ל-400 עד 250 מיליון מ"ק בשנה. בסרגוסה ספרד תוך שנה מהתחלת הקמפיין ניהול ביקושים השיגו את היעד של 96 ליטר לאדם ביום.

בכל אופן, התפלה אינה הפיתרון. מדינות מערביות אחרות שעמדו בפני גרעון אספקת מים (קליפורניה, קפריסין, מחוזות בספרד ובאוסטרליה) לא בחרו במדיניות ההתפלה, בין השאר בשל דרישות האנרגיה הגבוהות להתפלת מי-ים. במקומות אלו אימצו ופיתחו מדיניות ניהול ביקושי מים והצליחו לצמצם את צריכת המים העירונית בעשרות אחוזים.

• כנס "חזון ירוק למשאב כחול " של החברה להגנת הטבע יתקיים ביום רביעי, 27 במאי בבנייני האומה בירושלים. הכנס נערך בשיתוף עיריית ירושלים, אוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה העברית, האיגוד הישראלי למים, מכון גרנד לחקר המים בטכניון, מוסד שמואל נאמן ורשות הטבע והגנים.