גם אני אמצא מישהו שיבין את הפסיכוזות שלי?
הפסקתי להתייסר שלא אהיה כמו אמא שלי. אני טובה ממנה בחלק מהדברים וגרועה יותר באחרים. יש גם מספר דברים שדבקו בי כנגד רצוני, כמו חרדתיות פולנית וצרחות רנדומליות
כשאת קטנה כל מה שההורים אומרים הוא האמת, הוא התורה, הוא התשובה והוא הדרך. אמא ואבא יודעים הכל וצודקים בכל דבר ועניין, גם לגבי דברים שלא נראים לך מובנים במיוחד. כשאת גדלה את מתחילה לראות שיש דברים שהם טעו לגביהם, או סתם דרכים שהם בחרו לעצמם שאינן הדרכים שאת בוחרת לעצמך.
ככל שמתבגרים מבינים שההורים, מקסימים ומתוקים ככל שיהיו, הם אנשים. אנשים שאת אוהבת, אבל לאו דווקא כל כך מובנים לך, או שאת לא כל כך מובנת להם תמיד. את מבינה גם שהם לוקים לפעמים בפסיכוזות קלות שאין לך, ושלמרות שהם גידלו אותך ואולי בגלל זה, יצאת שונה, לפעמים ממש הפוך.
הוריי נשואים כמעט 30 שנה. הם מתחילים להיכנס לשלב של ההורים של סיינפלד, ולעיתים גם ההורים של ריימונד ("אווו, הבית שלך מסריח פחות מהרגיל היום"). הם מכירים זה את זה כל כך טוב, הם שתי חוליות של אותה שרשרת. הם רבים את אותם ריבים ומתעצבנים מאותם דברים שכבר עיצבנו אותם 700,000 פעם.
תמיד עניין אותי להבין, האם שני אנשים עם פסיכוזות דומות, פחות או יותר, מוצאים זה את זה ומשום כך נראה להם שהם מתאימים כמו כפפת ניקוי מגומי ליד, או ששני אנשים מוצאים חן זה בעיני זה על אף פסיכוזותיהם השונות והמשונות, ואט אט מדביקים זה את זה בשגעונות, זה בתחלואיו של זה.
אני חווה תענוג מלשבת לי בביתי המבולגן
אמא שלי, למשל, היא אשה מסודרת. אני, לעומת זאת, לא. לא זה לא נכון, בואו נהיה כנים, אני מבולגנת. כנראה כבר תמיד אהיה. אני יודעת שזה ילדותי קצת, ואני לא באמת מענישה אף אחד חוץ מעצמי, אבל אני חווה תענוג כל כך גדול מלשבת לי בביתי המבולגן, עם סל הכביסה שלי העמוס לעייפה, עם כלביי ההיסטריים משתוללים מכל עבר וליהנות. לרבוץ לי בסטלתי, לחוש את הבלגן, לשאוף חזק ולאמץ אותו לקירבי. עונג צרוף!
ההורים שלי נורא גאים בי, אני יודעת, ואוהבים מאוד. הם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע על כל מעלליי החיוביים. על זה שאני לא נורא אוהבת לעשות ספונג'ה, מאיזושהי סיבה הם פחות מפרטים, אבל משום מה כשהם מדברים ישירות איתי, עניין הספונג'ה, ובכלל כל מה שאני לא מוצלחת בו, פתאום נהיה נורא מהותי. נראה שפשוט אינסטינקט החינוך לעולם לא נעלם, וגם בגיל מתקדם כמו שלי עדיין יש בהם תקווה להפוך אותי למושלמת.
היום, כשההורים שלי כבר נושקים ל-60 ואני עוד מעט כבר מעגלת ל-30, אני מניחה שאני כבר יכולה להפנים ולקבל כמה אמיתות בלתי ניתנות לערעור לגבי עצמי וגם לגבי עצמם.
אמא שלי היתה תמיד, וגם היום, התחליף הישראלי למרתה סטיוארט. האוכל תמיד מושלם, הניחוחות נישאים למרחקים. הבית מצוחצח והכלב ישן רגוע ושלו בפינתו. אני, לעומתה, יותר דומה לנשים האלה שמתפרצים אליהן הביתה מנחים של כל מיני תוכניות טלוויזיה ומצילים להם את הבית מכיעורו הכרוני.
מאבק אבוד מראש
מעולם לא הבנתי את חשיבות ההיסטריה הנקיונית ששני הוריי לוקים בה, זה מעגל שלא נגמר. לנקות מידי פעם זה הכרחי, אבל להיות עבד לכל גרגר אבק, זה מאבק אבוד מראש. אין לי לב להגיד את זה לאמא שלי, אבל גיליתי לפני מספר שנים שהאבק אף פעם לא נעלם לגמרי, הוא רק ייעדר לכמה דקות מהשולחן וישוב במלוא כוחו ברגע שתסובבי את הגב. גם את הצורך לעמול 17 שעות על ארוחה מפוארת שתסתיים אחרי עשר דקות מעולם לא הבנתי. אפשר להכין משהו קליל ונחמד, כולם נהנים, האוכל מתחסל, ולך עוד נשארת מעט אנרגיה ליהנות מקרוביך ואורחיך.
ההורים שלי תמיד משתדלים לעשות הכל כמו שצריך וכמו שאמורים, ואילו אני מנסה ליהנות כמה שיותר וללכת לפי המוסכמות כמה שפחות, כי בנאליות מפחידה אותי נורא ושעמום עוד יותר.
בזמן האחרון פשוט התחלתי להפנים את העובדה שרק בגלל שהוריי היקרים מצאו זה את זה והם מסכימים על רוב הדברים, וחיים את חייהם בצורה מסוימת (עם הבלחות הקריזות שהוזכרו לעיל), זה לא אומר שדרכם היא הדרך הנכונה.
פשוט הפסקתי להרגיש רע עם העובדה שאני לא אמא שלי ולא אהיה, ושאני טובה יותר בחלק מהדברים וגרועה יותר באחרים (איך התנור כזה מבריק אצלה, בחיים לא אבין). לעומת זאת, יש גם מספר דברים שדבקו בי כנגד רצוני, כמו חרדתיות פולנית מובנית ואפיזודות צרחות רנדומליות שתוקפות אותי מעת לעת.
אולי גם אני אמצא יום אחד מישהו שהפסיכוזות שלי יהיו סבירות ומובנות בעיניו, אולי גם אנחנו נייצר איזה צאצא חמוד ונוכל יחדיו לדפוק לו קצת את השכל, ואז הוא יתלונן אחרי 30 שנה על כך שאמא שלו היתה נורא מבולגנת. זו כנראה מהות החיים.
נ.ב
מאמר זה נכתב במהלך סוף שבוע ארוך בבית ההורים. האופציה האחרת להפגת המתחים היתה רצח המוני. נא לקרוא בעירבון מוגבל.
האימייל של אני אי-שם
לפנייה לכתב/ת 
