תמיד אפשר להאשים את היהודים
כשאובמה כורך את הנושא הפלסטיני והאיראני, הוא מכין אפשרות מילוט לשעה שבה ייאלץ להסביר לעמו מדוע שלח את חייליו לחזית הפרסית. כך יתעל את תסכולם כלפי הישראלים, שלא אפשרו לו לכאורה לסגור את העניין בדרך דיפלומטית
האמריקנים מבהירים כי הקפאת ההתנחלויות תסייע להם במאמצי ההידברות עם האיראנים. כי התקדמות בתהליך הוויתורים הישראלי מול הפלסטינים תאפשר להם לחץ אפקטיבי יותר למניעת ההתגרענות האיראנית. כי הסכמה ישראלית לקבל את פתרון שתי המדינות וליישמו, תצייד אותם בתחמושת הנדרשת לתבוע את מדיניות פרו-מערבית מצד האיראנים. תמוה. מה מטרתה של כריכה זו בין הדינמיקה הישראלית-פלסטינית לבין המאמצים למניעת השגת נשק גרעיני מאיראן? מאיזה ספר לימוד של יחסים בינלאומיים נגזרה הזיקה הזו?
האם קיים איזה שהוא הגיון אסטרטגי או אידיאולוגי המצליח להבין את ההתחמשות האיראנית כתלויה במעמדה הלא-ריבוני של הרשות הפלסטינית? שמא לא קראו הצוותים האמריקנים על המהפכה החומייניסטית? על האידיאולוגיה האיראנית-אימפריאליסטית? על מצב הדיכוי והעוני הפנים איראני ההופך את הממשל שם לכזה התלוי בהפקת אויב מדומיין, עדיף מערבי (למרות שבעת הצורך היה גם עיראקי) כדי לתעל אליו את הזעם הציבורי ולהסוות את עיני ההמונים מאויבם האמיתי – המשטר?
זלזול בממשל האמריקני אינו במקומו. הצוותים של אובמה יודעים פונדמנטליזם איראני מהו. הם מודעים לעובדה כי ממש כפי שערפאת היה זקוק לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכן בעת שלום מנהיגותו לא הייתה שורדת ברחוב הפלסטיני יותר מדקה, כך זקוק הממשל האיראני הנוכחי לאמברגו עולמי שילכד את הציבור סביבו. במילים אחרות – האמריקנים יודעים כי פני איראן אינם לפיוס ולנסיגה מתהליך ההתחמשות הגרעינית המסוכן שלה.
ובכן, למה לכרוך לפתע את יכולת ההשפעה על איראן בנכונות הפייסנות הישראלית? האם הדבר באמת מעיד על כוונת האמריקנים להתנות את פעילותם במישור האיראני בהקפאת התנחלויות? ככל הנראה לא. ארה"ב היא מעצמה ריבונית שלא תתלה את ביטחון אזרחיה, המאוימים גם הם מהמתרחש באיראן, בנכונות איראנית להקפיא את פרויקט הגרעין משום שנעצרה הבנייה בקדומים או בבית אל. הם בטח שמו לב שבעקבות תהליך ההתנתקות לא הכריז נשיא איראן שבכוונתו לצמצם את מספר הצנטריפוגות או הפצצות שבכוונתו לייצר.
המחשבה המתבקשת מורכבת יותר אך מדאיגה לא פחות: האמריקנים יודעים שלא יהיה מנוס מעימות עם איראן. עימות צבאי, שבמקרה הקיצון יתבע את הפלת המשטר באמצעות כוחות צבא. מדובר יהיה בעימות לא פשוט. מורכב יותר מזה שהתרחש בעיראק, שיתבע קורבנות רבים ויעלה מיליארדים.
הם גם יודעים שההיסטוריה הפוליטית האמריקנית מלמדת כי נשיא שמכניס כוחות למערכה צבאית מורכבת – סופו ליפול. הוא זה הנושא באחריות הציבורית למערכה, כלפיו יופנה הזעם הציבורי על העלאת המיסים למימון המלחמה ומחאת משפחות החיילים שהקריבו את חייהם במהלכה. ואם אין מנוס מעימות צבאי עם איראן, ואם בכוונת הנשיא המכהן להימנע מהזעם הציבורי כאחראי לאותה מלחמה – למה לא להכין מראש את התשתית שתוכל להאשים בעימות העקוב מדם את היהודים?
כמי שיודע שישראל אינה מדינה מתאבדת, ושדעת הקהל הנוכחית בה, קל וחומר לאחר תהליך ההתנתקות, תופסת את רעיון שתי המדינות ככתב חיסול עצמי, הרי שהוא יכול לסמוך על כך שיוכל להציג לדעת הקהל האמריקנית את האילוץ לצאת למערכה כנגד איראן כתוצר של סרבנות השלום הישראלית. זו שלא סיפקה לו את הכלים לפרק את הגרעין האיראני בדרכי נועם.
זה מסר שככל הנראה לא ייאמר במפורש, אך בעצם כריכת היכולת האמריקאית להשפיע דיפלומטית על איראן בקידום תהליך אנאפוליס, נוצרת התשתית העתידית להפצתו. תשתית שהנה חלק מתכנית ההישרדות האישית של אובמה. נשיא המבין שהעימות עם איראן בלתי נמנע והנה האפשרות להאשים בו את הישראלים סרבני השלום.
פגישת אובמה-נתניהו סימנה את המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים ככזו היכולה למנוע או לדרדר את ארה"ב לעימות צבאי עם איראן. כריכת שתי החזיתות הללו יחד הופכת את ישראל ואת יהדות ארה"ב למוקד של לחצים מצד כל צרכן דלק אמריקני, שחפץ באי התייקרותו (מה שיקרה בעת מלחמה) ולסחטנות רגשית מצד כל אם של חייל אמריקני, שאינה רוצה לראות את בנה ברחובות טהרן.
אך יותר מכל, לא ניתן שלא לתפוס בכריכה זו את המילוט הציבורי שמכין אובמה לשעה שבה ייאלץ כמפקד הצבא העליון להסביר לעמו מדוע שלח את חייליו לחזית הפרסית. הוא יתעל את תסכולם כלפי הישראלים, שלא אפשרו לו לכאורה לסגור את העניין בדרך דיפלומטית. "האשימו את היהודים", יאמרו אז מי שיאמרו בשמו. זיק של אנטישמיות, כבר אמרנו?
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל
לפנייה לכתב/ת 
