אובמה, איפה הרגש?

כשנכנס נשיא חדש לבית הלבן ורוצים לדעת איך יתייחס לישראל, בוחנים שני מרכיבים באישיותו ובהשקפת עולמו: רגשות ואינטרסים.

הרגשות יכולים לנבוע מהנסיבות שהביאו להקמת ישראל, השואה ומלחמת השחרור, תחושה דתית עמוקה או הערכה לערכים שישראל מייצגת ולהישגיה. המרכיב השני מתייחס לשיעור הדמיון שהנשיא רואה בין האינטרסים של ארה"ב והאינטרסים של ישראל, בעיקר במזרח התיכון. נשיא הופך לידיד הכי נאמן של ישראל כאשר שני המרכיבים נוכחים בשיעור גבוה בעיצוב מדיניותו. הוא פחות נאמן כאשר רק אחד מהם נוכח ובודאי שאינו כזה אם השניים נעדרים. העיקרון הזה ישים במידה שווה לנשיאים דמוקרטים ורפובליקנים כאחד.

רוב נשיאי ארה"ב שכיהנו בבית הלבן מאז הקמת המדינה, עיצבו את יחסם לישראל על בסיס השילוב של רגשות ואינטרסים. בשל השילוב הזה, יחסי ארה"ב-ישראל תוארו והוגדרו כיחסים מיוחדים, כיחסים שיש לארה"ב עם מעט מאד מדינות בעולם, כמו לדוגמא עם בריטניה.

בהיסטוריית היחסים בין ארה"ב וישראל, נודעו כמה ואריאציות של השילוב. טרומן הדמוקרטי, כמו גם רייגן הרפובליקני נקטו במדיניות שהתבססה על שילוב רגשות ואינטרסים. ניקסון לא חש דבר כלפי ישראל אבל תמך בה מטעמים אסטרטגיים. דווקא אייזנהאוור, מפקד כוחות ארה"ב באירופה במלחמת העולם השנייה ומי ששחרר יהודים ממחנות השמדה, לא חש שום רגשות כלפי ישראל וראה בה נטל אסטרטגי. רגשות ותפיסה של אינטרסים דומים השפיעו במידה רבה על יחסי ארה"ב-ישראל בתקופות שני הנשיאים האחרונים, קלינטון ובוש.

למרות דיבורים רמים, הפרחת סיסמאות וניהול יחסים קרובים עם יהודים בשיקגו, אובמה חף מכל רגש כלפי ישראל. עד עתה הוא הפגין רגישות הרבה יותר גדולה לעולם הערבי והמוסלמי.

בפגישתו הראשונה עם נתניהו התברר שגם מרכיב האינטרסים נחלש. אמנם אובמה ונתניהו מסכימים על כמה יעדים, כמו הצורך למנוע מאיראן להתחמש בנשק גרעיני והצורך להגיע לפתרון העימות הערבי-ישראלי. אבל נחשפו חילוקי דעות לגבי סדרי עדיפויות ואמצעים שנובעים גם מהשקפת עולם.

אובמה רואה בפיוס עם העולם הערבי והמוסלמי את האתגר הגדול ביותר שלו ואת הדרך היעילה ביותר להתמודד עם אלימות, טרור ותפוצה של נשק גרעיני. לכן הוא כבר ביקר בטורקיה והוא עומד לבקר במצרים ולפנות משם למוסלמים בכל העולם. ייתכן שבעיניו, פיוס עם העולם המוסלמי מחייב צמצום מסוים ביחסים המיוחדים עם ישראל.

ברצון לייצר התקדמות מהירה במו"מ הישראלי-פלסטיני ובזיקה שאובמה יצר בין התקדמות כזאת לבין היכולת להקים קואליציה אזורית ובינלאומית נגד תוכנית הגרעין של איראן, אובמה מצפה שישראל תעזור לארה"ב לממש את יעדיה המרכזיים. אם ישראל לא תשתלב במתווה האמריקני המתרקם, קיימת סכנה שממשל אובמה יראה בה גורם שמפריע לו להשיג את יעדיו.

בהיעדר רגשות מיוחדים כלפי ישראל ומה שהיא מייצגת, למסקנה כזאת יכולות להיות תוצאות קשות. לכן צריך לעשות ככל שאפשר לשתף פעולה תוך עמידה על קווים אדומים, שאותם לא ניתן לחצות.

פרופ' איתן גלבוע הוא מומחה לארה"ב וראש המרכז לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן