הממלכה האבודה

אי שם, באחת ממדינות דרום אמריקה, חי לו בגלות המלך בוניפציוס ויקטור פליקס לבית הוהנשוודן, לשעבר מושל בוגומניה הגדולה. בדרום אמריקה מכנים אותו מטעמי נוחות - פליקס ואן שוואנק. לפרנסתו הוא מלמד צרפתית. בערגה, הוא מצחצח מדי יום את כתר המלכות האבודה ומנסה ללא הואיל להכין את בנו, פרדיננד, לרשת את כּסוֹ.

המחזה האגדי של ניסים אלוני על מלך נטול ממלכה שנסיכה אמריקנית מסתורית בשם דולי קוקומאקיס טורפת את קלפי חייו, פתח ב-1963 את תיאטרון העונות. יותר מארבעה עשורים לאחר מכן, מעלה תיאטרון החאן הירושלמי על במתו הפקה מחודשת של המחזה "הנסיכה האמריקנית" אשר מלביש מיתוסים קדומים בבגדים חדשים וצולל עמוק לתוך נושאים טעונים כמו מאבקים בין דוריים, חדש מול ישן והתרבות הקלאסית שנבלעת בתרבות האמריקנית.

צ'רנר ב"הנסיכה האמריקנית". רלבנטיות נצחית (צילומים: גדי דגון)

"הרלבנטיות של המחזה נצחית כמו הנעורים שדוחקים הצידה את כל מה שקדם להם", אומר השחקן אודי רוטשילד שנכנס לנעליו הגדולות של יוסי בנאי שגילם בגרסה המקורית בבימויו של אלוני את יורש העצר. "זה נושא שהעסיק את אלוני גם במחזות אחרים שלו כמו 'בגדי המלך'", אומר רוטשילד ששיחק גם במחזה ההוא של אלוני בתפקיד ראשי, "אני חושב שהוא ראה את הדור החדש כדורסני, קרייריסטי וערום, נטול מחלצות הפאר, לא רק במובן הישן והנוסטלגי אלא בהיעדר מטען ועושר תרבותי. זה לא סתם שבמחזה 'הנסיכה האמריקאית' הוא כתב את המלך כאיש חובב שירה שמאזין לאופרה ומלמד צרפתית. בוניפיציוס ויקטור פליקס לבית הוהנשוודן בא עם מטען תרבותי עשיר, אירופאי, על כל ההוד וההדר שבו".

בכל הנוגע לטקסטים של אלוני ככלל ובמחזה זה בפרט, השפה ה"אלונית" מאפשרת עומק אינסופי לצלול בה וקשת רחבה של טלטלות רגשיות לשחקנים ולצופים. אריה צ'רנר בתפקיד המלך הגולה, שגילם בגרסה המקורית אבנר חזקיהו, מודה שהקריאה הראשונה בטקסט הותירה אותו אבוד: "זה טקסט שמאפשר לך בקלות להתפזר בו. אנחנו חיפשנו דרך לפצח אותו, להתמקד. יש פה אלף ואחד דימויים וצריך היה להחליט במה מתמקדים. במלך גולה שמאבד את המלכות, נטמע בתוך הדמוקרטיה ולא מוצא את ידיו ורגליו בתוכה. בבדידות המזהירה והצורך האדיר לפרוץ ממנה, מה שמוביל את המלך בסופו של דבר לזונה מרחוב הירח. במערכת היחסים הטעונה בין אב לבן שמופעלים על ידי המצוקות שלהם. אלוני נותן לנו אינספור מפתחות, הטקסט מדריך אותך, מביים אותך, קובע לך את הסיטואציה".

לא לכל דבר יש מסר

המחזה של אלוני משתלב ברפרטואר של תיאטרון החאן כמו עץ ביער. במובנים רבים, הוא ממשיך קו רעיוני שהחל בהצגה "מלחמה על הבית" והמשיך בהפקות "הקמצן" ו"המצליחים", שהביעו כל אחת בדרכה ביקורת נוקבת על חברה שמאבדת את עצמה לדעת. "זה קו אמנותי לא מקרי", אומר רוטשילד, "אחרי הכל החאן הוא תיאטרון קטן שנאבק לעשות אמנות נטולת פשרות מול מפלצות רייטינג ודעת הקהל שבמשך שנים היו מי שדאגו לקלקל". רוטשילד שולה מהזיכרון טוקבק של גולש על הצגת תיאטרון: "המשחק מצוין רק לא הבנתי את המסר".

רוטשילד. לא מחפש את המסר

"אנשים הולכים לתיאטרון ומחפשים מסר וזה מוזר בעיני", הוא אומר, "כשרואים ציפור, לא שואלים אותה מה המסר של היופי שלה ומה היא מנסה לומר לנו באמצעותו. תגובות כאלה הן תוצאה של תרבות שמבקשת שיפענחו עבורה את הכל".

צ'רנר מנסה להציע הסבר שונה, קצת פחות רדיקלי. "הם ניגשים לניסים אלוני בחרדת קודש. נאחזים בצורך להבין. זו בעיה, כיוון שמרוב רצון להבין, אנחנו לא מאפשרים לעצמנו להרגיש. זה פספוס גדול", הוא אומר.

א.ר: "אני מניח שאת המיתוס הכללי על אדיפוס אנשים מכירים, אבל גם אם לא, זו הצגה שגורמת לך להרגיש ברמה הבסיסית ביותר. ניסינו לנקות את הדברים המבלבלים או המתחכמים מדי ולצמצם את העלילה לסיפור אישי שאי אפשר שלא להזדהות איתו. כמובן שיש אזכורים נפלאים שאם אתה מכיר, יצאת נשכר, כמו למשל המפגש בקפה אספודל בין פרדיננד לבמאי הקולנוע שמביים את הסרט על אביו. אספודל הוא אזור בשאול בו מסתובבות הנשמות שאינן טובות ואינן רעות. זה אומר משהו על המחוזות שבהם מתקיים המפגש".

חלום שמתגשם

עבור צ'רנר ורוטשילד השתתפות במחזה מאת ניסים אלוני זה כמו לכבוש את האוורסט. רוטשילד, שנחשף למחזה לראשונה במהלך לימודיו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב, אומר: "זה תפקיד שרציתי יותר מכל תפקיד שקספירי נחשק. אין מענג יותר מהעברית של אלוני, מהעושר והדיוק שלה, הדימויים ומורכבות המצבים שהטקסט מציע. אלוני מאפשר לנו לחגוג, לנוע בין ריאליזם משחקי למסוגננות. יש פה כל מה ששחקן יכול לחלום עליו".

רגעים נדירים של בהירות ופיוטיות

גם עבור צ'רנר, מוותיקי האנסמבל שמשחק לראשונה במחזה של אלוני, מדובר בחגיגה. "תמיד קינאתי בשחקנים ששיחקו במחזות מאת ניסים אלוני. זה חלום שמתגשם", הוא אומר, "אלוני מצייר תמונות שהן רגעים נדירים של בהירות ופיוטיות.

המחזה הזה מוביל אותך דרך מקומות שבהם אתה בתוך הרגע וקשה לך מאוד להכיל אותו רגשית.

"אני מודה שבקריאה ראשונה של המחזה הלכתי לאיבוד. לא הבנתי מה הוא רוצה. היתה לי תחושה שהסיפור מאוד ברור ואני הוא הטיפש כי זה טקסט כזה שעובד עליך לעומק. אפשר לגלף בו עוד שכבה ועוד שכבה ולא להכיל לעולם את העושר. זו אחת המתנות היפות שניתנו לי".

כולם מדברים על "השפה האלונית". איך זה לשחק בה?

א.ר: "אודי בן משה, שביים את ההצגה, אמר לנו כל הזמן לעשות פחות ולתת לטקסט לדבר. בעולמו, מילים איבדו מקדושתן אבל אצל אלוני, אין מילה מקרית. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לפנות מקום לטקסט ולצמצם את האגו, לדעת שיש מישהו שעשה את העבודה בשבילנו והתפקיד שלנו הוא לתת לפאר, ליופי, לעדינות ולחסכנות של המילים שלו להפציע".

אבל לצד הפיוטיות יש כאן אכזריות רבה, בוטות, מערכת יחסים בין אב לבן שהיא על גבול ההתעללות.

א.ר: "בחלק הראשון של המחזה נדמה שהמלך עובר התעללות על ידי בן דורסני, אבל בחצי השני של המחזה התובנות אחרות לגמרי. ההורים שלנו הם הרגליים, המוטיבציה, האנרגיה. מה שקיבלנו מהם מדהיר אותנו קדימה אבל גם עלול לעכב. הצורך ברצח אב פסיכולוגי הוא מחויב המציאות בכדי להתבגר. זו אחת מהדרכים לקרוא את המחזה, אבל יש בו רבדים נוספים שאליהם כיוונו. יש כמובן את העולם החדש והישן, התרבות שהיתה ומה שיש. מה שיפה הוא שהסיטואציות שאלוני בונה הן קטנות ופשוטות אבל תחתיהן יש שכבות ארכיאולוגיות שחופרות עד המקומות העמוקים ביותר שמפעילים את כולנו".

לא נותן לך לשחרר את המועקה

המחזה מעמת גם בין אמנות התיאטרון לקולנוע.

א.ר: "הקולנוע הוא אמנות של העולם החדש, של המאה ה-20. ניסים אלוני אהב קולנוע אבל במחזה הזה הוא עושה פרודיה על הקולנוע האמריקני ועל הטרמינולוגיה הפשטנית והרדודה שהוא ייצר. לא בכדי הוא קרא למחזה 'הנסיכה האמריקנית', זו שעולה מהשאול פעם בשנה ומחלקת מתנות ממיתות. אני חושב שהוא ראה בתרבות האמריקנית את המאבק של התרבות האירופית מול העולם החדש והאגרסיבי. זה השטן הגדול שהביא לנו את 'האח הגדול', אם תרצי. קשה להאמין שהמחזה הזה נכתב לפני 45 שנה".

א.צ': "אני לא חושב. הוא לא מדבר על נוסטלגיה אלא על אינטימיות שהיתה

ונעלמה. הנסיכה האמריקאית לא רק לוקחת את הזיכרונות הכי חשופים של המלך ועושה מהם סרט, היא גם מעוותת אותם לצרכיה. היא הופכת את עובדות חייו האינטימיות ביותר ל'מוצר מעניין'. ברמה מסוימת זה מחזה על תרבות המיידיות שספגנו מאמריקה שרוצה הצלחה כאן ועכשיו. זה בניגוד מוחלט לאמנות שדוחקת קירות על מנת לקבל את מרווח הזמן והמקום שדרוש לה".