מסיבת פרידה לקיצוניות
מה הקשר בין כלא מימי המנדט ליצירתו של פרנץ קפקא? היצירה "ק'" של תיאטרון קליפה, הפקה גרנדיוזית שתתקיים בבית אסירי המחתרות בירושלים. "קפקא היה אסיר בתוך אמנותו", מסבירה עידית הרמן מקליפה בראיון
זמן קצר לפני שנפטר ממחלת השחפת, הורה פרנץ קפקא לחברו הקרוב, מקס ברוד, להשמיד את כתביו. כמו "התיאטרון הקדוש" שמאמין בהתמסרות מוחלטת, גופנית ונפשית, סגפנות ועוני, האמין קפקא שעולמו מתקיים ביצירה ויצירתו היא עולמו. בפרוזדורי מוחו של הסופר היהודי הגאון נכלאו מחשבותיו - סהרוריות, טורדניות, אובססיביות.
אל הדימוי הזה מכוונת "ק'", יצירת המופת החדשה של תיאטרון קליפה, שכל כולה מחווה למעשה האמנות ולכתביו של אחד ממעצבי המחשבה המשפיעים ביותר במאה ה-20. בהפקה גרנדיוזית חד פעמית שנוצרה עבור פסטיבל ישראל, הופכים חברי הקבוצה את מסדרונות בית הסוהר המרכזי של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, לאזורים שונים במוחו של קפקא.
ק'. תאי הכלא הופכים לאזורים במוחו של קפקא (צילומים: מרב יודילוביץ')
כל אחד מהצופים בהפקה, שמנוהלת כמו מבצע צבאי מרהיב, בוחר את מסלולו. סוהרי בית הכלא מוליכים את הצופים בין תאי מחשבות שונים. בבית הסוהר הזה, סיפוריו הקצרים של קפקא הופכים מרעיון מטפיזי לדימויים חזותיים שאי אפשר שלא להישאב לתוכם. "מי כמו קפקא היה אסיר בתוך אמנותו?", שואלת-אומרת עידית הרמן, מייסדת הקבוצה ויוזמת הרעיון שמאחורי האירוע התיאטרוני הזה. "קפקא היה כלוא בתוך אמנותו וסוהר אל מול קהלו. הוא הרי בכלל לא רצה שייגשו אל הטקסטים שלו ודגל באמנות שבה הקהל אינו פקטור בכלל", היא מוסיפה, "הוא הלך עם הרעיון הזה רחוק מאוד כשביקש שישרפו את כתביו. יש שטוענים שזה רעיון צנוע, אני חושבת שיש בו מהמגלומניה. זו הסיבה שבחרנו להציג את כתביו בדרך רהבתנית שמאפשרת לאנשים היפותטית לחטט בחדרי לבו".
קפקא הוא הסוהר והאסיר בבית הכלא הזה.
"נכון ואל תוך בית הכלא הזה, ראשו, קודש הקודשים, נכנסים מבקרים לא קרואים. זה הפחד הכי גדול של כל אמן – רגע החשיפה. קפקא בחר שלא להיחשף ולכתוב למגירה. אני לא מסכימה איתו. זו אולי ביקורת עצומה שנובעת מאהבה אליו. כשקוראים בכתביו, ברור לגמרי שהוא האמין שהוא גאון שמוביל ומכונן מהפכה פילוסופית וספרותית. אנחנו מעמתים אותו עם הקהל".
למרות חילוקי הדעות הרעיוניים, הרמן מודה שיש לא מעט הקבלה בין הדרך בה בחרו ללכת חברי תיאטרון קליפה לבין תפישתו של קפקא את האמנות. "ברור שיש הקבלה", היא אומרת, "זה קשור לטוטאליות, שיש שיקראו לה פנאטיות. קפקא מסמל את האמן הפוריסטי שלא התפשר על דבר, ולמעשה לא יכול היה בשל כך לתפקד בחברה או ליצור מערכות יחסים. הוא ויתר על חייו למען האמנות. האמן הסגפן, שהולך עד הסוף, חבוי בכל אחד מאתנו. מולו עומדים הפשרה, הרצון לרצות והפנייה אל קהלים רחבים".
עוד נקודות אור
השאלות המהותיות האלו ביצירה מעסיקות את חברי תיאטרון קליפה מאז ומתמיד, והפכו למטרידות עוד יותר בשנים האחרונות. "אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו האם האמנות שלנו היא מהז'אנר של התיאטרון הקדוש, שבו הקהל הוא רק מבקר אקראי, או שמא אנחנו פותחים דרכה פתח לתקשורת עם ההמונים. ואם כך, האם זה הופך אותנו למתפשרים. אני שואלת את עצמי, האם הרצון לתקשר החוצה הוא חלק מהמנגנון הפנימי של הויתור או אולי כבוגרים, אנחנו משקיפים על קפקא הצעיר הנצחי דרך משקפיים אחרים".
למה הכוונה?
"חמש שנים אני חולמת להפוך את הסיפורים הקצרים של קפקא לחיזיון בימתי. מה שעמד בדרכי היתה ההערצה הגדולה שלי לכתיבה שלו. לא ידעתי איך להוסיף לשלמות שהוא יצר. אחרי שקראתי את כל כתביו, מחקרים ועבודות שנכתבו על יצירתו וחייו, התחלתי להכיר אותו כאדם. פתאום אתה מגלה את הכפייתיות שבו.
"קפקא מסמל את האמן המושלם, זה שמשקיע את כל כולו באמנותו. זה מאתגר מאוד, כיוון שלאורך כל הדרך אתה שואל את עצמך: 'איפה אני ביחס אליו'. המון שנים חשבתי שדרכו היא היחידה. בשנים האחרונות אני רואה נקודות אור אחרות".
בחודש החמישי להריונה, הרמן, מהיוצרים הבועטים ביותר בעשייה התיאטרונית הישראלית, יודעת ששינוי הוא עניין של זמן. "התבגרתי. אני היום כמעט הגעתי לגיל שבו קפקא נפטר. מטבע הדברים, אני רואה את העולם אחרת ממנו", היא אומרת, "הוא לא הגיע לשלב הזה בהתבגרות. הוא לא הקים משפחה. הוא לא השתלב בחברה ולא יכול היה להשתלב בה. אם אני רוצה לשרוד ואם קליפה רוצה להמשיך ולהתקיים, אנחנו חייבים להשתלב. זה מעלה שאלות שקשורות בויתור ובצדקת הדרך. אני חושבת שהמופע הזה הוא סמל של אי ויתור והליכה עד הסוף. בשבילי, בגלל ההריון, זו מעין מסיבת פרידה לקיצוניות".
לא בחירה אלא מחויבות
התבוננות באופרציה המורכבת של ההפקה החדשה פוערת סדקים בתיאוריה של הרמן על רגיעה. קבוצת התיאטרון שלה, ומתנדבים רבים שהצטרפו לפרויקט לאורך הדרך בשם האמנות, השקיעו בו את כל מה שיש להם ועוד קצת.
היקף העלויות של הפרויקט נאמד בסכום של יותר מ-400 אלף שקל. עשירית ממנו בלבד ממומנת על ידי פסטיבל ישראל. "אם אתה יושב ומחשב עלויות מול רווח, אתה לא יכול אלא לדחוק את האמנות שלך לשוליים, וזו לא דרכנו", אומרת הרמן, "אנחנו מחויבים לזה, במידה רבה זו לא בחירה. זה כמו שקפקא כתב בשיר שמסיים את המופע, על עשרות אנשים, צבא-עם שישן בשעה שהוא שומר על האש הבוערת. מישהו חייב להיות ער. אמנות היא שעון מעורר בתוך חברה ישנה".
_wa.jpg)
ממצולות כתביו של קפקא דלתה הרמן סיפורים קצרים שאפשרו תרגום לתיאטרון חזותי, סיפורים בהם הפעולה או התמונה סימבולית ומציפה דימויים. "הפרשנות שלנו לטקסט מרחיקת לכת לפעמים, כך שבמידה רבה היא מעוררת תיאבון ומהווה הזדמנות מצוינת לחזור לקפקא ולהתוודע אליו מחדש", אומרת הרמן. "הרעיון הוא לגרום לאנשים לצאת מהאירוע הזה ולומר לעצמם: 'אני רוצה לעשות דברים אחרת'. נינוחות היא דרך בטוחה להפסיק ליצור. אני לא רוצה לנוח, גם עכשיו כשעוד כמה חודשים תהיה לי ילדה ולבטח אראה את הדברים אחרת. עדיין בוער לי. אני עדיין מקווה לשינויים".
שנים ארוכות התרחקתם מטקסטים ואז הגיע בולגקוב עם "לב של כלב". זה נטע את האומץ להגיע לקפקא?
"כן, למרות שבולגקוב היה ניסיון שונה מאוד, בגלל שמדובר בסיפור אחד, רצוף, שהקשה עלינו להגיע לתוצאה שרצינו. פה יש תמונות. הבזקים. סיפורים שונים שמרכיבים מכלול.
זה פרדוקס, כי מילים מיותרות בעינינו רוב הזמן, ולמרות זאת נתנו מקום של כבוד למילותיו של קפקא. לא ניסינו להעביר טקסט דרמטי בדיאלוגים, אלא את רוח הסיפור או הסימבוליות שלו, בכל האמצעים העומדים לרשותנו".
הריון, לידה והורות מביאים איתם שינוי מהותי. זה לא מפחיד?
"חיכינו 15 שנה להריון הזה, וכבר עכשיו אנחנו מרגישים את השינוי. זה עשה אותנו אופטימיים ושינה את סדרי החיים והפרספקטיבה. אני פחות נלחצת מדברים.
"אני אדם אובססיבי, כך שבטח אהיה אובססיבית גם בכל הנוגע לילדה. ברמה מסוימת, אני מרגישה שבהפקה הזו אני נפרדת מעולם שהכרתי, עולם שבו יש את דימה (טולפנוב) ואותי ובו אפשר לא לישון לילות, לא לאכול, לא לחשוב על שום דבר אחר מלבד האמנות שלנו. אנחנו רוצים להקדיש את עצמנו לילדה הזו, ולכן אולי הלכנו במודע בהפקה הזו על כל הקופה.
"קפקא לא רצה להשתלב בחיים, אני חושבת שאמנים חייבים לחיות ולהקים משפחה, כי בלי זה יש חתך שלם של נושאים שבהם לא תוכל לגעת או להבין. אני בשלב שבו גישה קצת פחות אגואיסטית לחיים מעניינת אותי".
