כולם קאן

בפתח החנות של דולצ'ה וגאבנה בטיילת של קאן ישבו שלושה קבצנים והטיפו לסקס, סמים ורוק'נ'רול. התמונה הזאת היא שיקוף די הולם לפסטיבל הקולנוע ה-62. כן, המיתון הגיע גם לעיר הנופש הדקדנטית, הנוצצת והראוותנית. זה לא כל כך נעים לראות מסעדות ריקות, מסיבות דלוחות, חנויות יוקרה שמנסות לפתות לקוחות במבצעים נואשים, קוקטיילים עם קרקרים במקום מאכלי גורמה ואירועים נטולי כוכבים.

אנג'לינה ובראד על השטיח האדום (צילום: AFP)

הפסטיבל, שננעל בתחילת השבוע, היה אמור על הנייר להיות אחד החזקים והמשובחים בעשורים האחרונים. בכירי היוצרים נרשמו לתחרות על דקל הזהב, אבל רובם לא הגיעו בשיא כוחם, גם הבמאים הכי מפורסמים אכזבו. למרות כל זאת, עדיין לא צריך להספיד את קאן או את הקולנוע האמנותי. אומנם המשבר הכלכלי לא פסח על הריביירה הצרפתית, אך בימי הפסטיבל ניתן היה למצוא הרבה זוהר (כולל פריס הילטון הבלתי נמנעת שקפצה לבקר), ריגושים וסרטים מעניינים. לפניכם תמונות קצרות מהווי הפסטיבל החשוב בעולם.

יש סקס אחר

פסטיבל קאן התהדר השנה בהלך רוח חרמני במיוחד. המון סקס נראה על המסך, וסצנות המשגלים התארכו משמעותית. רוב יחסי המין שנראו על המסכים היו בעיקר מהסוג הלא קונבנציונלי: שלישיות, סטיות ואפילו גילוי עריות. בתואר הלאום החרמן ביותר זכו ללא ספק, האסיאתים, שסרטיהם נטפו תשוקה והורמונים. גם החיבור בין סקס ואלימות כיכב. פרטים ודוגמאות בהמשך.

חיבוקי

הסרט שהכי אהבתי בתחרות היה "חיבוקים שבורים", שיתוף הפעולה הרביעי של פנלופה קרוז עם הבמאי הספרדי הנערץ פדרו אלמודובר. השניים עבדו יחד בעבר בסרטים "אהבת בשר ודם", "הכל אודות אמא" ו"לחזור". ב"חיבוקים שבורים", המושפע מהמלודרמות האפלות של שנות ה-40 וה-50, מגלמת קרוז שחקנית שנקרעת בין שני גברים: מאהב עשיר ובמאי סרטים.

פנלופה ואלמדובר (צילום: GettyImage)

"התסריט הזה הפתיע אותי כבר מהשורה הראשונה", סיפרה קרוז. "זהו התסריט הכי טוב, אמיץ ומעז שיצא לי לקרוא. אני בת מזל שפדרו בוטח בי ונתן לי תפקיד שונה מכל מה שעשיתי עד כה. האמת שהצד הקומי בסרט לא היה לי קל. זה גם לא פשוט לשחק מישהי שהיא שחקנית לא הכי טובה. זה היה מלחיץ". חלק מהמבקרים הסתייגו מהסרט, אבל מבחינתי "חיבוקים שבורים" מזכיר שוב למה אלמודובר הוא היוצר הכי מרתק כיום. לקרוז, בכל אופן היתה תקרית מעט מביכה אחרת. 

ניצולי הסיקסטיז

אחרי שורה של סרטים טראגיים החליט הבמאי אנג לי ("הר ברוקבק") להשתעשע לשם שינוי בסרט קליל ונטול ציניות. סרטו, "לקחת את וודסטוק", שהשתתף בתחרות, אכן היה חינני ומהנה. סרט מגולל את סיפורו של אליוט טייבר, מעצב יהודי שנאלץ לחזור לגור עם אמו הכפייתית ואביו המדוכדך בוודסטוק שבמדינת ניו יורק.

ב-1969 הצליח טייבר להביא לעיירה את הפסטיבל של ילדי הפרחים והתנועה ההיפית - אירוע שהפך למיתולוגיה בעולם התרבות המערבי. שוב, ניתן למצוא בסרטו של לי חיבור להומואיות, מכיוון שבמהלך העלילה מגלה הצעיר את זהותו המינית. "זהו סרט על הרגעים האחרונים של התמימות", אמר לי. "זהו סיפור של שחרור, סובלנות וכנות. של רוח נאיבית שאסור לנו לאבד אותה".

המלך אריק

אם בשנה שעברה כבש הכדורגלן הארגנטינאי בדימוס דייגו מראדונה את פסטיבל קאן, הרי שהשנה עושה זאת אריק קאנטונה, המבקיע האגדי של מנצ'סטר יונייטד משנות ה-90. קאנטונה הצרפתי עשה בשנים האחרונות הסבה לקולנוע והפך למפיק ושחקן. הוא הגיע לקאן עם "מחפשים אחר אריק", בבימויו של היוצר הבריטי המוערך קן לואץ'.

הסרט, שהשתתף בתחרות הרשמית, גרף תשואות ופרצי צחוק. עלילתו עוסקת בדוור קשה יום, שבדמיונו מופיע אריק קאנטונה, אלילו הנערץ. מושא דמיונו הופך ליועץ ומאמן, שמסביר לו איך להתמודד עם כל הבעיות שמתרגשות עליו. "אנשים לא מפסיקים לשאול אותי אם לא היה לי קשה לגלם את עצמי", סיפר קאנטונה. "ואני אומר להם שזו אכן עבודה מיוחדת. הייתי בלחץ לפני הצילומים, וזה לא קרה לי במקרים קודמים בהם הייתי צריך לגלם דמויות מומצאות. בסוף הרגשתי מספיק בטוח, והצלחתי להישאר טבעי וספונטני".

השערורייה התורנית (1)

פסטיבל קאן צריך תמיד שערורייה אחת מתוקשרת. השנה היא סופקה באדיבות הבמאי הדני השנוי במחלוקת, לארס פון טרייר ("לשבור את הגלים"), החתום כבר על לא מעט סקנדלים. סרטו, "אנטי כרייסט", מכיל סצנות בוטות של מין ואלימות הכוללות תקריבים של משגל פרוע, איבר מין גברי זקור, ניפוץ אשכים וסירוס נשי.

הסרט עוסק בזוג (ווילם דפו ושרלוט גיינזבורג) המתקשה להתאושש ממות בנם. הם יוצאים לבקתה ביער ושם מתחילים להתעלל זה בזו. "אנטי כרייסט" משופע בסמלים דתיים, ומשלב השפעות מסרטי אימה ומסרטיו של הבמאי הרוסי אנדריי טרקובסקי - לו מוקדש הסרט - לצד דרמה פסיכולוגית נוסח אינגמר ברגמן.

רוב המבקרים הגיבו בשריקות בוז קולניות וטענו שהפעם עבר פון טרייר את הגבול. "אני לא חושב שאני צריך להצדיק ולתרץ את הסרט שלי", הדף פון טרייר את ההתקפות. "הייתי בדיוק בדיכאון, והייתי צריך להעמיד את עצמי על הרגלים. אז עשיתי את הסרט הזה ונהניתי מכך. אני עובד בשביל עצמי, ואני לא חייב הסברים לאף אחד. אני הבמאי הכי טוב בעולם, וכך גם אלוהים".

דפו וגיינזבורג יצאו להגנה על הבמאי שלהם והבהירו כי לדעתם לא נחצה קו אדום. "אני כל כך אוהבת את לארס שלא שאלתי אותו שאלות לגבי העירום", סיפרה גיינזבורג. "הצילומים היו עונג מזוכיסטי. הייתי מאושרת ומוכנה לכל דבר. סצנות העירום לא היו הדבר הכי קשה מבחינתי. סצנות הסבל והחשיפה הרגשית היו לי קשות יותר".

השערורייה התורנית (2)

15 שנה עברו מאז שקוונטין טרנטינו קטף את דקל הזהב על "ספרות זולה" ונחשב לילד הרע של הוליווד. השנה הוא שוב הצליח לייצר רעש. הפעם היה זה סרטו החדש, "ממזרים חסרי כבוד", שמבוסס על מערבון ספגטי קדום, שזעזע את הנוכחים. טרנטינו מיקם את העלילה בצרפת תחת הכיבוש הנאצי ומתמקד ביחידה (אותה מנהיג בראד פיט) של חיילים יהודים אמריקאים המבצעים פעולות נקם אלימות בנאצים.

כיאה לטרנטינו, פילג הסרט את המבקרים: משבחיו היללו את הסגנון הפרחוני והסוחף, בעוד מתנגדיו

טענו שמדובר בסרט ילדותי, בעייתי, לא אחראי, שעושה צחוק מהשואה. אלה מסתמכים על קטעי פארודיזציה של היטלר והצגת עלילה שבה החיילים היהודים משנים את פני ההיסטוריה ומביאים לסיום המלחמה הרבה לפני סיומה הרשמי. כדאי לציין ש"ממזרים חסרי כבוד" מצטרף למגמה בעולם הקולנוע, המציגה את היהודים לא כקורבנות שהלכו כצאן לטבח, אלא כלוחמים אמיצים שמשיבים מלחמה, ונוקמים באלה שקמו לכלותם.

"אפשר להגדיר את הסרט בכל מיני דרכים", הסביר טרנטינו. "אנשים שואלים אותי האם זו אגדה, האם אפשר לומר שזאת פנטזיית נקמה של יהודים? יש בזה משהו. מבחינתי הדמויות שלי קיימות והם כן שינו את פני מהלכי המלחמה והביאו לסיומה".