רואים לבן בעיניים

בית בלבן 

לתריסר הישראלים שעוד לא ביקרו בהודו נספר שהטאג' מאהל הוא אחד המקומות שתופסים מקום מכובד בכל רשימות ה"לעשות לפני שנמות" ואחד משבעת פלאי העולם החדשים. אמנם מדובר באחד האתרים המצולמים ביותר בעולם אבל אין תחליף לעמידה מול המבנה עצמו, ממרחק המאפשר תצפית מלאה כדי לתפוס את הפלא הארכיטקטוני הזה.

לא דוהה. הטאג' מאהל (צילום: רויטרס) 

הרים בלבן

האיש שטבע את הביטוי "לראות את נאפולי ולמות" לא טייל כנראה ברכס האנאפורנה שנפאל. כן אם היה מביט לשנייה בנוף עוצר הנשימה של ההרים האימתניים, היה ודאי שוכח את נאפולי ומבקש למות על פון היל תחת השלג הקפוא. ואולי בעצם היה מתקשה לעצום עיניו אל מול היופי מסביבו והיה בוחר להמשיך לחיות, לקבוע את ביתו באחד הכפרים ההרריים ואולי אפילו להפוך לפורטר מקומי...

ללכת מעל העננים. האנאפורנה (צילום: איי פי)

כפרים בלבן

בעוד תל אביב, המתהדרת בתואר "העיר הלבנה", מתבוססת בפיח ובנייני באוהאוס מצהיבים, המבנה הלבן שהעניק לקזבלנקה את שמה כבר שנים אינו מקבל ספנים בנמל ואפילו בבית הלבן האמריקאי גר נשיא שחור, "הכפרים הלבנים" שבחבל אנדלוסיה שבספרד עדיין מקיימים את שמם.

מדובר בעשרות כפרים המפוזרים על פני הנוף ההררי של דרום החבל - הרים מאבני גיר, שטחי חקלאות פוריים ויערות מוריקים. המיוחד הוא שכל הבתים - אלפים במספר - צבועים סיד לבן מסנוור. הבתים הפשוטים ונטולי הקישוטים משתזפים בשמש האנדלוסית על הרקע הירוק, כמו בתמונה קסומה הישר מספרי ילדים.

הכפר המפורסם בחבורה הוא רונדה, שהוא גם הגדול מכולם ומונה כ-4,0000 תושבים. לצידו מומלץ לבקר גם ב-Vejer de la Frontera, Zahara de la Sierra וב-Arcos de la Frontera, שנחשב ליפה מכולם. כל הכפרים נבנו בימי הביניים בתקופת השלטון המוסלמי בספרד ומיקומם האסתטי נקבע דווקא מסיבות אסטרטגיות לסימון גבולות הטריטוריה הנוצרית במדינה. הבתים נצבעו לבן כדי להרחיק את קרני השמש החזקות.

היום תושבי האזור, חובבי מסורת מושבעים, נשארים נאמנים למקום בו הם חיים וממשיכים למרוח כל בית חדש בשכבה נדיבה לבנה של סיד מלכותי לשמחתם של הכפריים והתיירים גם יחד.

פרחים בלבן

חגיגות הסאקורה (פריחת עצי הדובדבן) ביפן הן הילולה של טבע מקסים, ריחות משכרים וכמובן, גנים רחבים הנצבעים לרגע אחד בשנה בלבן ובוורוד. היפנים הידועים בחיבתם לארצם היפה הפכו את עץ הדובדבן הנפוץ על האי לסמל מובהק וגאווה לאומית. אינספור שירים, סיפורים ופתגמים נכתבו על פריחתו הנפלאה של פרחיו, ענפיו מעטרים אלפי ציורים וכמיליארדי קנקני תה, וכל שנה מומחים מדופלמים מנהלים ויכוחים נלהבים סביב קביעת התאריך המדויק בו ייפתחו ניצניו.

אבל נדמה שעץ הדובדבן לא מחזיר אהבה למיליוני מעריציו הנלהבים - הוא פורח במשך עשרה ימים חטופים בלבד, עובדה הגורמת ללילות רבים ללא שינה עבור הרבים שמבקשים לתכנן את חופשתם השנתית כך שתיפול על יום הפריחה המרגש. כאשר היום המיוחל מגיע סוף סוף, קל מאוד להבין על מה המהומה - המדינה כולה כמו נצבעת לבן-ורוד ואפילו ברחובות טוקיו הסואנים ניתן בקלות רבה לחוש בריח המתוק הנישא באוויר. מדינה שלמה לוקחת לריאות ומשתכרת עד ערפול חושים. אפילו לוחמי סומו קשוחים ונערי פאנק ציניים לא נשארים אדישים אל מול הסמל הלאומי ורוטטים מהתרגשות אל מול הפרחים.

החגיגה כאמור לא נגמרת כאן. בכל רחבי המדינה נבחרים, לאחר חישובים קדחתניים, המקומות בהם מופיעה הפריחה המוצלחת ביותר. שם תראו  אינספור משפחות עורכות את טקס ההנאמי - צפייה בפרחים. יפן כולה נוהרת אל אזורי הפריחה שם הם עורכים פיקניקים המוניים, צופים בעצים מלבלבים, שרים שירים והופכים יחדיו לאומה שלמה של מחבקי עצים.

ביפן מכורים ללבן (צילום: איריס ז'ורלט)

ימה בלבן

לפני ארבעים אלף שנים כל חלקה הדרומי של המדינה האנדית היה מכוסה ימת מים מלוחים שהתאדתה. במהלך 15 אלף שנים ארוכות התאדו המים והותירו אחריהם את מדבר המלח הגדול בעולם - הסלאר דה אויוני שבבוליביה. אמנם עשרה מיליארד טון של מלח הם לא בהכרח מתכון מנצח לאטרקציה תיירותית, כמו גם הגובה המסחרר והשממה שמסביב אבל הסלאר מצליח לצלוח את נתוני הפתיחה הבעיתיים ולהיות אחד האתרים הבלתי נשכחים על הכדור ולאתר חובה עבור כל מי שמטייל במדינה.

12 אלף קילומטרים של משטח לבן, נקי וטהור ואין אדם באופק, רק הכחול הקר של השמיים משמש גבול לאינסוף הלבנוני. התחושה היא שנכנסתם לחלום - פשטות הזויה לקוחה מציור אימפרסיוניסטי של כחול, לבן ואדם במרכז. מושלם.

לבן עד האופק. הסלאר דה אויוני (צילום: ניסים אהרון)

מדבר בלבן

בחלקו המזרחי של מדבר הסהרה השומם נשבר לפתע הנוף המונוטוני, הדיונות מתחלפות בפטריות קרטון והחול הכתום הופך בפתאומיות ללבן. המדבר הלבן הוא חלק מהמדבר המערבי של מצרים, כ-45 ק"מ צפונית לפראפרה ומהווה פיסת נוף מהפנטת. מדובר בקילומטרים של חולות לבנים מנוקדים בסלעי גיר גדולים שהרוח עיצבה לצורות מפוסלות ולבנות כשלג. הסלעים והצוקים הלבנים יחד עם משטח החול העצום משווים למקום מראה כמעט ארקטי- מין אלסקה אחרי עשרות אלפי שנים של התחממות גלובאלית.

המרחב המדברי האינסופי, השממה והחום הכבד מרחיקים מסהרה את מיליוני התיירים שמעדיפים אתרים מיושבים יותר, מסודרים ומשולטים ולכן נשאר המדבר ריק מאנשים רוב ימות השנה למעט טיול ג'יפים אקראי או שיירת גמלים עצלה, ריקנות המעצימה את המראה הבראשיתי המופלא.

חופים בלבן

תאילנד, זנזיבר, סיישל, ארובה, ברמודה, ג'מייקה, איי הבתולה, טזמניה ועוד רבות וטובות ממדינות הכדור מציעות שלל חופים לבנים - והעולם מצביע ברגליים. כן, לבן זה הצהוב החדש ועשרות מיליוני תיירים ממשיכים לדרג את החופים הלבנים במקומות הראשונים ברשימות החופים היפים בעולם ואף לפקוד אותם מדי שנה, מצויידים בביקיני זעיר, תשוקה לפינה קולדה ואמונה אמיתית שהשיזוף נראה טוב יותר על רקע לבן.

למרות המוני המשתזפים, החול הלבן מסרב לאבד מחזותו הבתולית והמים הצלולים עם דקלי הקוקוס הגבוהים מקנים את האשליה הנעימה של אי בודד ומבודד הרחק הרחק מהציוויליזציה המעיקה. אחד המקומות הפופולריים ביותר בזכות חופיו הלבנים הוא היא מיקונוס שביוון. כאן הלבן באשר תפנו - החול הבוהק, ספינות המפרש העצלות, קצף הגלים וכמובן, הבתים, הסמטאות, הכנסיות - הכול, מלבד הים עם מימיו הכחולים. אפילו המוני הנופשים הנצלים בקרני השמש הגיעו לאי לבקנים מושלמים ממדינות אירופה הקרירות.

לבן מכף רגל ועד חוף. מיקונוס (צילום: ויז'ואל/פוטוס) 

יבשת בלבן

אנטרקטיקה, היבשת החמישית בגודלה, היא המקום לחטוף בו עיוורון צבעים מוחלט ולהתמסר לחלוטין לצבע הקרחונים. בעוד העולם הולך ומתחמם, קשה למצוא נוף קפוא בלי לדמיין את דמותו של אל גור מרצדת על גבי המשטח הכחלחל, מזהיר אותנו שמדובר במחזה שהולך ומתמסמס לו.

לכן, זה הזמן לחסוך כמה אלפי דולרים יקרים, להזמין טיסה לארגנטינה לדצמבר ולתפוס משם את האונייה הראשונה היוצאת למדבר הקרח הקפוא. בזכות הגישה הנוחה יחסית והחיפוש אחר נופים חדשים, הפך הקוטב הדרומי מיעד מרתק עבור מגלי ארצות ומדענים מטורפים בלבד לחלומו הרטוב של כל מי ששבע מטיולי פיורדים בנורווגיה או מטרקים שחוקים בפרו.

ובצדק. הרי געש, ימים סוערים, קרחוני ענק, איים מרהיבים, פינגווינים משובבים, כלבי ים, לוויתנים וקור שאף ישראלי לא בנוי לחוות - חוויה חד פעמית לבעלי עור עבה וכפפות סקי איכותיות. חוץ מלשוט בספינה ימים ולילות או לרחף מעל במטוס קל, ניתן לשלב את הטיול עם פעילויות ספורט כצלילה, טיפוס הרים, שיט קיאקים ואפילו מרתון ארקטי.

באנטרקטיקה הכל לבן (צילום: רון אוסלנדר)

קרנבל בלבן

קרנבל החורף הגדול ביותר בעולם מתקיים מדי שנה מסוף ינואר עד אמצע פברואר בקוויבק סיטי, קנדה, והוא חגיגה של כל מה שקפוא בעולם. קוויבק, הקבורה תחת שמיכה עבה של שלג לבנבן, מתמלאת חוגגים המגיעים לצפות במירוצי מזחלות או במצעד הפנסים, להשתתף בתחרות פיסול אנשי שלג חייכניים, להחליק על פני האגמים הקפואים או סתם להשתעשע במלחמות שלג ספונטניות.

שיא החגיגות נערך בסוף השבוע הראשון, באירוע שקיבל את השם המבדר "ליל הסכינים" הארוכות" במהלכו מתמודדים זה מול זה אמנים מכל העולם בשיוף קוביות קרח ענקיות לכדי פסלים מופלאים המוצגים בתערוכה מדהימה במשך כל ימי הקרנבל.

בניגוד לקרנבלים השונים המתקיימים בעולם, פה לא תמצאו בחורות בביקיני או תחפושות מרהיבות - כולם כאן עטופים במעילים כבדים והיחדי שבא מחופש הוא "בון נום", איש הקרח החמוד שהוא גם הקמע של הקרנבל.

כרישים בלבן

עיירת הנופש היפה הרמאנוס שעל חופו של האוקיינוס בדרום אפריקה מציעה לכל מי שמשאלת מוות בליבו חוויית צלילה אה-לה-"מלתעות" - צלילה בכלוב המושלך הישר אל מים שורצי כרישים לבנים. למרבה ההפתעה, החוויה מקפיאת הדם צוברת פופולריות בשנים האחרונות והיא היום האטרקציה התיירתית המתפתחת בקצב המהיר ביותר בדרום אפריקה.

הרעיון מצמרר בפשטותו - סירה תיקח אתכם אל לב האוקיינוס, שם יזרקו המדריכים פסולת דגים אל המים בכדי למשוך את הכרישים אל הסירה, קפיצה אל הכלוב, ציפייה בחשש ואז, אם התמזל מזלכם, תזכו למפגש מרגש עם הטורף הלבן. מבט נוסף עמוק אל הלבן של העיניים והפרידה הבלתי נמנעת - אתם בדרך חזרה לסירה. והכריש? ככל הנראה בדרך לחופי אוסטרליה לזלול קורבן תמים שלא הצטייד בכלוב משוכלל.