תעשיה כבדה, אמנות קלה

האמן הפולני וויצ'יך גילביץ' לקח איתו כמה בדי ציור קטנים, התהלך באיזור התעשיה של בת-ים, והניח אותם בכל מיני מקומות מתועשים; גדרות תיל, לול תרנגולות, שיחים קוצניים, מכבשים ונסורות ממכונות חיתוך. מעין נסיון של השארת חותם של איזור תעשיה על עבודתיו.

Carwash: עבודה של אנה אוקרסקו מתוך התערוכה

במקביל, הוא צילם את התהליך לכדי עבודת וידאו-ארט משעשעת ונהדרת; כמה דקות שבהן רואים

את תהליך העבודה של האמנות, את הדוקומנטרי, את גירסת הבמאי של הדי.בי.די, את שטח איזור התעשיה של בת ים, את המפעלים, את זרותו של הפולני שם, ואף יותר מכך - את זרותו של האמן פולני שם.

את ההתהלכות בין הח' לע' של הישראליות, עם כל הפועלים שהלכו אחרי גחמותיו, וכל תנועות ידיהם למצלמה נוסח "זהו?" -תנועה שהיא ללא ספק כמעט ישראלית בעבודות מצולמות או בטלוויזיה, ובהתאם לכך - השארת חותם ישראלית עריכתית במתכוון על ידי האמן/במאי/או סתם דודו ארז.

המיצב של גילביץ' היה בנוי כך שעבודת הוידאו-ארט מוצגת בכניסה לחלל אחר, בו תלויים בדי הציור לאחר מה שעברו. מצד אחד ה"מאחורה", מצד שני ה"אחרי". אבל האחרי לא מחזיק מים; הציורים עומדים שם כמו ציורים של ילדים קטנים שאין בהם כלום, בדיוק כמו ציורי גן ילדים בהם מורחים דבק ושמים עליהם חול (נ.ב, אני בדיוק עובד על עבודה כזאת).

נפלו בקונספט

משם בדיוק נפער הפער בין תהליך העבודה הכל כך אירוני לבין ה"אחרי", ומשם בדיוק גם המפלה הקטנטונת של הפקטורי; איזור התעשיה של בת ים עם כל כך הרבה מבנים, מקומות ומוקדים דרש חומרים על תהליך עבודה של משהו, קרי - אמנות על איך נעשית אמנות.

הוא דרש אמנות על הסביב, הוא דרש את סיפור המסגרת של העבודה עצמה, לא את התוצר הסופי שלה. כל זה היה חייב להיות הקונספט בכל העבודות. במקרים מסויימים זה היה, אבל נעצר באמצע, מעין הסתפקות בחלל עצמו שיעשה את העבודה שלו.

קחו למשל את מפעל זיקוק המים בעבודה של שלי פדרמן; עשרות משאבות מים נשארו יתומות ולא נראה בהם שום תהליך של זיקוק אמיתי, למעט קומת גלריה בה מכרו מים מזוקקים. למה לא לקחת את התהליך ולעשות אותו אינטראקטיבי? למה לא לשלב וידאו-ארט של מיקרובים קטנים מונפשים על הצינורות השקופים, ולהראות איך הזיקוק מבטל אותם? או אפילו סאונד אימתני של גלי מים ברקע, שמבוטל עם סאונד בכל זיקוק, מעין מובלעת אסלתית.

עבודה של שלי פדרמן

אולי זה רק אני, אבל ישנו חולי קטן באמירות אומנותיות אצל אנשים שמנסים להגדיר את עבודתיהם; לפעמים אנשים לא שמים לב שהעבודות שלהם לא אומרות כלום, אבל בעיניהם ישנן רטיות שחורות מרוב שהם חיים את הטקסט האמנותי שלהם; הם חושבים שהצופה שותף לתהליך הפנימי שלהם. יכולתי להגיד שהציורים של גילביץ' הם קשקוש אומנותי, אבל לא יכולתי להגיד זאת על ה"מאחורה" שלהם. והמאחורה היא-היא העבודה.

אני בכלל רואה את העבודה שלו כסוג של גול עצמי; בואו תראו איזה שטויות אני תולה על הקירות, אבל אם תדעו מה התהליך לא תתייחסו לכך כשטויות. לפי מה שדיברתי איתו - גיליתי לו את זה, או שמא אומר "גיליתי", והמרכאות הם לא עלי, אלא על אמנים שלא שמים לב עד הסוף למכלול של עבודתיהם. ותרשו לי לא ליפול כאן לסאגה הילדותית נוסח "כל אחד רואה את האמנות אחרות".

תביאו תהליך, לא תוצאות

סיפור המסגרת על מהי אמנות היה חייב להיות מדובר בפקטורי בבת-ים. לא העבודות עצמן אלא מהי אמנות כאמנות, מטא-אמנות כאמנות ואיך עושים אותה. לא בהסבר דידקטי, אלא בדבר מוצג שבו הצופה ינסה להבין את התהליך. גילביץ' הצליח בזה, אבל נפל ב"הסבר" שלו, קבוצת שפילמן (אגב, איך קבוצת שפילמן זוכה לפי התוכניה ב"פרס שפילמן"?) כמעט והצליחה, אבל נפלה לאוסף סרטונים שהם רק מצחיקים ולא באמת מראים תהליך.

נדב עשור ודניאל דוידובסקי עשו עבודה נהדרת, המראה תהליך של בנייה והרס דרך איסוף חומרים של הסביבה באיזור התעשיה בת ים, אבל איזור התעשיה כולל גם את "מחלבת גד" וגם את "מאפיית לחמי". אולי היה כדאי להכניס דווקא את כל המכלול הזה ולא רק מתכות, ועצי מפעל של נגריות מסביב.

מיכל נאמן הציגה ציורים שהונחו באיזור הפתוח של האיזור ועברו תהליך של בלייה, אבל אני לא באמת יודע זאת, על התהליך, אם אני לא מסתכל בתכניה; קבוצת Pema בנו רמפות לסקייטרים ושייפו, ניקו וצבעו אותם לכדי הכנה לסקייטרים שיבצעו את תרגיליהם.

אבל למה לא לשפץ, להזיז, לפרק בו בזמן פעולת הסקייטרים? זה היה נותן נפח של עשיה ואינטראקטיביות

בין הפעולה של לפני והפעולה של אחרי - הבאמצע; משחק טיזינג בין העבודה השחורה של צבע טרי של הרמפה, נניח, לבין סקייטר שינסה לאגף אותה.

ש. פיקסל עשו עבודה נהדרת עם הקרנה של בניין בבניה, אבל לא באמת היו קשורים למכלול הקונספט התערוכתי וחבל, אבל לא מבחינתם, אלא על נסיון ההרמה של הפקטורי אל מול מה שרצה להשיג. אחד מדוברי העירייה אמר שהרצון הוא בעצם להביא יזמים לאיזור, למשוך אותם, ואולי זה מסביר הכל, כי לפעמים זה פסח על האמנות. עוד קצת. עוד טיפה וכל המעגל, היפה אגב, היה נסגר.

"פקטורי", מוזיאון לאמנות עכשווית בת-ים, ואזור התעשייה בת-ים, אוצרות: מילנה גיצין-אדירם ולאה אביר

אודי שרבני, בן 32, אמן, עיתונאי ותסריטאי. כרגע עובד על ספרו הראשון, קובץ שירה, ועבודת אמנות בשם 'גוגל רדי מייד'. כדורגלן בעברו. זכה בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" ל-2009. לקריאת שיר של שרבני שפורסם ב-ynet לחצו כאן