כוכב הלכת אנגליה

"טבעות שבתאי" מביא את סיפורו של מעין-מסע שערך המחבר, וו.ג זבאלד עצמו, לאורך החופים ועיירות-החוף במזרח אנגליה, אבל המסע הזה במרחב רק משמש אותו כנקודת מוצא למסע אל ההיסטוריה של היצירה, החיים וההרס האנושיים. ספריו הקודמים של זבאלד שראו אור בעברית הם "המהגרים" ו"אוסטרליץ"

באוגוסט 1992, כשימי השרב בסימן כוכב הכלב קרבו אל קצם, יצאתי לטיול רגלי במחוז סַפוֹק שבמזרח אנגליה בתקווה להימלט מהריקנות הפושטת בי תמיד אחרי סיומה של עבודה גדולה. התקווה הזאת גם התגשמה במידת מה, שכן לעתים נדירות הרגשתי נטול דאגות כל כך כמו אז, בשיטוטי במשך שעות וימים באזורים הסמוכים לים, שאוכלוסייתם מועטה ודלילה. אלא שכעת נדמה לי שייתכן שיש אמת באמונה התפלה הישנה בדבר נטייתן של מחלות רוח וגוף מסוימות לקנות בנו אחיזה כשכוכב הכלב זורח.

מסע לאנגליה ומעבר לה (צילום: רויטרס)

מכל מקום, בימים שלאחר מכן טרד את מחשבתי לא רק זיכרון החירות הנעימה, אלא גם זיכרון האימה המשתקת שאחזה אותי לעתים לנוכח עקבות ההרס מן העבר הרחוק, שניכרו אפילו בסביבה הנידחת הזאת. אולי בשל כך אושפזתי בו ביום, שנה אחת בדיוק אחרי תחילת הטיול שלי, משותק כמעט כליל, בבית החולים של עיר הבירה המחוזית נוֹריץ', ששם התחלתי, בראשי לפחות, להעלות על הכתב את העמודים הבאים.

היטב אני זוכר איך מיד לאחר האשפוז, בשוכבי בחדר שבקומה השמינית של בית החולים, עינתה אותי מחשבת השווא שמרחבי סַפוֹק שחציתי בצעידה בקיץ הקודם הצטמקו כעת סופית והיו לנקודה אחת סומאת ואטומה. ובאמת, ממיטתי לא היה אפשר לראות מן העולם אלא פיסת שמים אפרפרה.

הצורך שגאה בי במשך היום לוודא את קיומה של המציאות, שחששתי שנעלמה לעד, ולהביט שוב ושוב אל מחוץ לאותו חלון בבית החולים, שהיה מכוסה משום מה ברשת שחורה, התגבר כל כך עם רדת הדמדומים, שהצלחתי איכשהו להחליק מעבר לשולי המיטה אל הרצפה, ספק על בטני ספק על צדי, להגיע אל הקיר בזחילה על ארבע על אף הכאבים הכרוכים בכך ולהזדקף על ידי היתלות מאומצת על אדן החלון.

בתנוחה המעוותת של יצור שהתרומם לראשונה מעל המישור נשענתי על השמשה בעמידה ולא יכולתי שלא לחשוב על הסצנה שבה גרֶגוֹר המסכן לופת את משענת הכורסה בגפיים רועדות ומביט אל מחוץ לחדר העבודה שלו מתוך זיכרון עמום, כפי שכתוב, של הרגשת השחרור שהעניקה לו לפנים ההסתכלות מבעד לחלון.

וממש כמו גרגור, שכבר לא הכיר בעיניו הכהות את שַׁרלוֹטֶנשטראסֶה השקט, הרחוב שבו גר עם משפחתו זה שנים, וחשבוֹ כעת לשממה אפורה, כך נראתה גם לי העיר המוכרת, שהתפרשה מן החצרות הקדמיות של בית החולים עד הרחק אל האופק, כמקום זר ומוזר. לא יכולתי להעלות על דעתי שבסבך המבנים שם למטה עדיין נע משהו, נדמה היה לי שאני מביט ממרומי צוק אל ים אבנים או אל שדה טרשים שהגושים האפלים של חניוני הקומות הזדקרו ממנו כמו סלעי ענק תועים.

מסביב לא נראה ולו עובר אורח אחד בשעת הערב החיוורת הזאת, חוץ מאחות שחצתה ברגע זה את המדשאה העגומה שלפני הכניסה לבית החולים בדרכה אל משמרת הלילה. אמבולנס שנורתו מהבהבת נע ממרכז העיר אל חדר המיון, פונה לאטו בפניות רבות.

צפירת הסירנה לא הגיעה לאוזני. בגובה שהייתי בו אפפה אותי דומייה כמעט מוחלטת, מלאכותית במקצת. לא שמעתי אלא את זרם האוויר הנישא מעל האדמה ומכה בחלון מן החוץ, ולפעמים, כששכך גם הקול הזה, את ההמיה שאינה פוסקת לעולם באוזנַי שלי.

היום, כשאני מתחיל לכתוב את רשימותי במסודר, יותר משנה אחרי השחרור מבית החולים, בהכרח עלי לחשוב שאז, כשהבטתי מהקומה השמינית מטה אל העיר השוקעת בדמדומים, היה מַייקל פַּרקינסוֹן עדיין בחיים בביתו הקטן שבפּוֹרטֶרספילד רוֹד, טרוד מן הסתם כדרכו בהכנת סמינר או בַּמחקר על ראמוּ שהעסיק אותו זה שנים רבות.

מייקל היה בסוף שנות הארבעים שלו, רווק ולדעתי אחד האנשים התמים שפגשתי מעודי. שביב אנוכיות לא היה בו וכל מעייניו היו נתונים למילוי חובתו, משימה שהתקשה בה יותר ויותר בשל התנאים שחי בהם זה זמן מה. אבל יותר מכול הצטיין בהסתפקות במועט, שלדעת אחדים גבלה בתימהונות. בזמנים שרוב האנשים חייבים לקנות בהם בלי הרף כדי לשרוד, מייקל לא קנה כמעט שום דבר מעולם.

מאז הכרתי אותו לבש שנה אחר שנה ז'קט כחול כהה או ז'קט בצבע חלודה לסירוגין, וכשנשחקו השרוולים או התבלו המרפקים, לקח חוט ומחט ותפר במו ידיו טלאי עור. אפילו את צווארוני חולצותיו הפך בעצמו. בחופשת הקיץ יצא מייקל דרך קבע לטיולים רגליים ארוכים בחבל ואלֶה ובחבל ווֹ, לפעמים גם בהרי היוּרה או הסֶבֶן, טיולים שהיו קשורים במחקרו על ראמוּ.

פעמים רבות, כשהיה חוזר מטיול כזה או כשהייתי מתפעל ממידת הרצינות שהשקיע תמיד בעבודתו, נדמה היה לי שבדרכו שלו מצא את אושרו במין צניעות שכיום כבר קשה לדמיין. אבל אז נודע פתאום במאי שעבר שמייקל, שאיש לא ראה אותו כמה ימים, נמצא מת במיטתו, שוכב על צדו, כבר נוקשה לחלוטין ופניו מכוסות בכתמים אדומים מוזרים.

החקירה המשפטית העלתה ש-he had died of unknown causes, ועל חוות הדעת הזאת הוספתי אני בלבי:in the dark and deep part of the night. המכה שהנחיתה עלינו פטירתו הלא צפויה של מייקל פרקינסון פגעה בלי ספק באורח הקשה ביותר בגַ'נין רוֹזאלינד דַקינס, שהייתה גם היא מרצה לספרות רומאנית ורווקה.

אפשר אפילו לומר שהיא התקשתה כל כך להתגבר על אובדנו של מייקל, שאליו הייתה קשורה במין חברוּת של ילדים, עד שכמה שבועות לאחר מותו הלכה גם היא לעולמה ממחלה שכילתה את גופה בתוך פרק זמן קצר שבקצרים. ג'נין דקינס, שגרה בסמטה קטנה סמוך לבית החולים, למדה כמו מייקל באוֹקספוֹרד ורכשה במהלך חייה בקיאות פרטית במידת מה –

שהייתה נטולה כל יהירות אינטלקטואלית וממוקדת תמיד בפרטים העמומים ולעולם לא במובן מאליו – בסוגת הרומן הצרפתי במאה ה-19 ובייחוד בכל מה שנוגע לגוּסטב פלוֹבֶּר, שאותו העריכה בלי שום ספק יותר מכול ושמאלפי העמודים של תכתובתו הענפה ציטטה בשלל הזדמנויות פסקאות ארוכות שלא חדלו מלהדהים אותי.

ג'נין, שבהרצאת מחשבותיה נאחזה לא פעם השתלהבות כמעט מדאיגה, ניסתה לחקור מתוך עניין אישי גדול שבגדולים את ייסורי הכתיבה של פלובר – מעין פחד לשגות, שלדבריה ריתק אותו לפעמים לספתו שבועות וחודשים בחשש שלא יוכל שוב לעולם להעלות על הנייר ולו חצי שורה בלי להמיט על עצמו חרפה ובושת פנים.

בזמנים כאלה, אמרה ג'נין, לא זו בלבד שהאמין שלא יוכל שוב לכתוב לעולם, אלא גם היה משוכנע שכל מה שכתב עד אז אינו אלא מסכת של משגים וכזבים בלתי נסלחים שלא ניתן לאמוד את השלכותיהם. ג'נין סברה שייסוריו של פלובּר נבעו מהתפשטותה משוללת הרסן של היטמטמות, שהוא צפה בהתקדמותה והאמין שכבר פשתה במוחו שלו.

זה כמו לשקוע בחול, מספרים שאמר. זאת, לדעת ג'נין, הייתה בוודאי הסיבה שלחול הייתה משמעות גדולה כל כך בכל יצירותיו של פלובר. החול משל בכול. שוב ושוב, לדברי ג'נין, היתמרו ענני אבק עצומים בחלומות הלילה והיום של פלובר, התאבכו מעל מישוריה הצחיחים של יבשת אפריקה ושטו צפונה מעל לים התיכון ולחצי האי האיבֶּרי, עד ששקעו לבסוף כמו אפר שרפה, על גני הטיוּלֶרי, על פרוור של רוּאֶן או על עיר שדה בנוֹרמַנדי, וחדרו אל הדקים שבסדקים.

בגרגר חול שבאִמרת אחת משמלות החורף של אֶמה בּוֹבארי, אמרה ג'נין, ראה פלובר את כל מדבר סהרה, וכל פירור אבק היה משול בעיניו להרי האטלס. פעמים רבות, לקראת סוף היום, שוחחתי עם ג'נין על תפיסת העולם של פלובר במשרדה, שתִלי תִלים של רשימות לשיעורים, של מכתבים ושל דברי דפוס מכל המינים מילאו אותו עד אפס מקום, עד שנדמה היה לי שאני עומד בלבו של שיטפון נייר.

על שולחן הכתיבה, שהיה נקודת המוצא וגם נקודת האיסוף של הִתרַבּות הנייר המפליאה, התהוו במרוצת הזמן נופי נייר ממשיים ובהם הרים ועמקים, שכעת כבר נשברו בקצותיהם, כמו קרחון במפגשו עם הים, ויצרו על הרצפה שמסביבם משקעים חדשים, שחתרו אל מרכז החדר בלי שהשגיחה בכך. עוד לפני שנים נאלצה ג'נין להיעזר בשולחנות נוספים מחמת ערמות הנייר הגדלות והולכות על שולחן הכתיבה שלה.

השולחנות האלה, שתהליכי צבירה דומים התרחשו עליהם עקב כך, ייצגו במובן מה עידנים מאוחרים יותר בהתפתחותו של יקום הנייר של ג'נין. גם השטיח נעלם זה כבר מתחת לכמה שכבות של נייר, ומהרצפה, שהיה שב וצונח אליה מגובה נמוך, החל הנייר מטפס במעלה הקירות, שהתכסו עד לקצהו העליון של משקוף הדלת בגיליונות נייר ובמסמכים נפרדים, שהיו מהודקים כולם בנעץ בפינה אחת בלבד ומקצתם רק מונחים בערמות עבות זה על גבי זה.

גם על הספרים שבכונניות היו מונחות ערמות של ניירות בכל פינה ופינה, וכל הנייר הזה אצר בקרבו את השתקפות האור הדועך בשעת הדמדומים, כמו השלג שעל השדות מתחת לשמי הלילה השחורים כדיו בזמנים עברו, חשבתי פעם. מקום העבודה האחרון של ג'נין היה כורסה שהוסטה לאמצע משרדה בקירוב, וביושבה עליה היה אפשר לראותה מדלתה הפתוחה תמיד, רוכנת לפנים ומשרבטת משהו על משטח כתיבה שהחזיקה על ברכיה או שעונה לאחור ושקועה במחשבות.

כשאמרתי לה פעם שכך, בין ניירותיה, היא דומה למלאך ב"מֶלַנכּוליה" של דירֶר, היושב בלי ניע בין כלֵי המשחית, ענתה לי שחוסר הסדר למראית עין בחפציה הוא לאמיתו של דבר מעין סדר מושלם או שואף לשלמות. ובאמת הייתה יכולה בדרך כלל למצוא בן רגע את כל מה שחיפשה בין ניירותיה, בספריה או בראשה.

ג'נין היא גם שהפנתה אותי מיד לאנתוֹני בּאטי שׁוֹ, כירורג שהכירה מה-Oxford Society, כשהשתחררתי

מבית החולים והתחלתי בחקירותי על תוֹמַס בּראוּן, שעבד בנוֹריץ' כרופא במאה ה-17 והשאיר אחריו סדרה של כתבים שמעטים בלבד ישוו להם. בזמן ההוא נתקלתי בערך כלשהו באנציקלופדיה בּריטַניקה שנכתב בו שהגולגולת של בּראון שמורה במוזיאון של Norfolk & Norwich Hospital.

אלא שכגודל אמוני בוודאות הטענה הזאת, כן היה גודלו של כישלוני לחזות בגולגולת במו עיני במקום הזה ששכבתי בו בעצמי זה לא כבר, מאחר שאיש מבין האדונים והגברות שבצוות העכשווי של בית החולים לא ידע כלל על קיומו של מוזיאון כזה.

לא רק שהסתכלו בי בחוסר הבנה מוחלט כששטחתי בפניהם את בקשתי המוזרה, אלא שגם היה לי הרושם שאחדים מהם ראו בי תימהוני מטריד. אף על פי כן מן המפורסמות היא שבזמן שבו הקימו את בתי החולים הציבוריים ברוח התמורה החברתית הכללית היה ברבים מן המוסדות האלה מוזיאון או ליתר דיוק חדר אימים, שבו נשמרו בצנצנות פורמלין עובָּרים מהפלות ומלידות מוקדמות, ראשים לוקים במַיימת, איברים היפֶּרטרוֹפיים וכיוצא באלה לשם הדגמה רפואית ושהוצגו לראווה לציבור מדי פעם בפעם.

מתוך "טבעות שבתאי"/ מאת וו. ג. זבאלד, מגרמנית: טלי קונס. 279 עמ', כתר