טוקבקיסטים, לעבודה!
המקרה של חברת החשמל עלול לאשרר חששות לפיהם בעלי השררה ובעלי המאה ישתלטו על השיח הציבורי ויעצבו דעות מזויפות בשם הציבור
פרשת הטוקבקים של חברת החשמל, במהלכה הועלו טענות כלפי הנהלת החברה על ששכרה שירותי מגיבים במאבקה הציבורי, מעוררת שוב דיון וגם חרדות סביב תופעה שנויה במחלוקת.
רבות דובר בזכות הטוקבקים, כמו גם בגנותם. אפשרות התגובה של הקוראים עשויה לתרום להעמקת השתתפותם בשיח הציבורי ועל כן גם לדמוקרטיזציה. מה יותר חיובי לדמוקרטיה מאשר אזרחים ערניים המרבים להביע את דעותיהם במכלול הנושאים שעל סדר היום?
לא רק זאת, הטוקבק מנער את הקוראים ממעמדם הפסיבי ומאפשר להם לא רק להגיב אלא גם לתרום ולייצר תכנים. בזכות הטוקבק קוראים מסוגלים להשתתף בהפקת התכנים לצד העיתונאים. ואמנם, רבים יכולים להעיד שהם מרבים לקרוא טוקבקים כתוספת ולעיתים כהשלמה לתכנים המקוריים. יש גם מקרים בהם שובלי הטוקבקים הארוכים מאפילים על הטורים עצמם.
אמנם, מידע ניכר בטוקבקים לוקה באמינות, אך לעיתים קרובות יש בהם פרטים כאלה שעיתונאים לא ידעו או שלא יכלו לפרסם ולו רק משום שלא הספיקו להצליב מקורות ולבדוק את אמינותם.
הצורך במשוב משותף לשני הצדדים: כשם שקוראים ומאזינים מעוניינים להגיב, כך כל עורך ועיתונאי מעוניין בתגובות הקהל שלו. מכתבים למערכת ושיחות טלפון עם מאזינים הינם גלגולים מוקדמים ופחות משוכללים מן הטוקבק.
הטוקבקיסטים נהנים מיחס מועדף לעומת עמיתיהם ששולחים מכתבים למערכת או מצלצלים לאולפן, ולו רק משום שהם משוחררים מעריכה לשונית. במידה ונעשה סינון כלשהו, הרי שהוא כמותי, במספר המגיבים, אך ללא התערבות בתכנים.
ויש עוד שני הבדלים תהומיים - המיידיות ואנונימיות כמעט גמורה של טוקבקים, אשר לעיתים קרובות מנוצלת לרעה. רבים מן המגיבים חוטאים בשפה וולגרית ומתלהמת, ויותר מכל רבים הם מגיבים מן הבטן, ללא אפשרות של מחשבה שנייה ושקילת העובדות. הטכנולוגיה של הטוקבק אינה מאפשרת הרהור נוסף או "ספירה עד עשר", ובהעדר עריכה, הכל או כמעט הכל מתפרסם כלשונו.
אלא שהתגובה המיידית והספונטנית עלולה לטפח ולהוסיף לאקלים של דיון יצרי ומתלהם, והרי אין כמו המזה"ת שזקוק לצינון רוחות ולראיה רציונאלית של המציאות.
כנראה שבדיוק מטעם זה מסתמנת תופעת לוואי נוספת – טוקבקיסטים שכירים. אלה מועסקים כמגיבים בשרותם של ארגונים פוליטיים, קבוצות אינטרס או כל המיטיב לשלם. שכירים נהגו ונוהגים להציף מערכות עיתונים במכתבים ולתפוס קווי טלפון של תוכניות שיחות עם מאזינים. התופעה של השתלטות קבוצות אינטרס על השיח הציבורי עלולה להחמיר במיוחד בעידן הטוקבקים הן בשל ההיקף והן בהעדר יד מסננת.
יש ועורכי מדורי המכתבים והמפיקים ברדיו למדו לזהות את הקוראים ו/או קולות המאזינים השכירים. לא כן לגבי הטוקבקים: סינון ועריכה של עשרות אלפי תגובות מדי יום כרוכים בנטל כלכלי כמו גם בסירוס יתרונותיו העיקריים של הטוקבק – אנונימיות וספונטניות.
במקום לתרום לדיון הציבורי כמצופה, הטוקבקים מרדדים אותו ומייצרים תרבות דיון יצרית גדושה אלימות מילולית. אלמלא אופיים האנונימי, ייתכן שטוקבקיסטים בריונים היו מועדפים כחברי כנסת, ממש ככוכבי תוכניות האירוח "פוליטיקה" ו"מועצת החכמים".
המקרה הפרטי של חברת החשמל עלול לאשרר את חששותיו של הפילוסוף הגרמני יורגן האברמאס, לפיהם בעלי השררה ובעלי המאה ישתלטו על השיח הציבורי ויעצבו דעות מזויפות בשם הציבור.
פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון.
