קחו אחריות על היהדות

ערב חג השבועות, חג מתן תורה, הוא זמן נכון לביצוע מאזן שנתי על מצב התורה בישראל. התופעה המרשימה ביותר היא ללא ספק קבורתה הכמעט סופית של החקיקה הדתית.

חוץ מחוק הנישואין והגירושין שגם הוא מועד לכרסום כזה או אחר, התבטלו בפועל רוב החוקים הדתיים. חוק השבת וחוק החמץ נחשבים מזמן להמלצה בלבד שלא לומר שלא קודמה שום חקיקה דתית אחרת. המשמעות של כל זה ברורה נושא זהותה היהודית של מדינת ישראל עובר מאחריותם הבלעדית של הדתיים והחרדים לידיהם של החילונים.

המחלוקת ההיסטורית בין דתיים לחילונים בשאלת השימוש בחקיקה כמכשיר לעיצוב זהותה היהודית של המדינה נפתרה.

הציבור הדתי התקפל והוא מתכנס פנימה. אפילו שאלת החוקה לישראל, מוציאה בקושי פיהוק משועמם מהפוליטיקאים הדתיים שלא לומר מהרבנים. הציבור הדתי בונה את יישוביו וקהילותיו. ולמעט כמה פרויקטים חינוכיים וציבוריים חשובים הפונים 'החוצה', נסוגו 'הדתיים החדשים' מהאקטיביזם שאפיין את דור המייסדים והם עסוקים בעיקר בבנייה פנימה של מערכות החינוך והקהילות שלהם. הציבור החילוני נשאר לבד. יוזמות של חינוך יהודי בתוך בתי הספר הממלכתיים אותם ניסה השר זבולון המר ז"ל לבצע, כבר אינם קיימות וכנראה גם לא יתקיימו באופן ממלכתי ומחייב בעתיד הקרוב.

לאן הולכים מכאן? על השאלה הזאת צריך היום לענות הציבור החילוני. האם יוותר מראש על הרמת הכפפה? האם ייעקר את המדינה מסמליה היהודיים? האם שאלת צביונה היהודי של החברה האזרחית בישראל יהפוך לעניין של יחידים ועמותות ? שיהיה ברור, אינני מצדד בחקיקה דתית שגרמה לריחוק וניכור (למעט בנושא האישות). אך מאידך, ברור לי שצריך לתת ביטוי להיותה של המדינה – מדינה יהודית.

אז מה עושים?

בשנים האחרונות נעשו ניסיונות להגיע להבנה דתית-חילונית בדרכים של הידברות ודיאלוג. אמנת גביזון-מדן היא מהמפורסמות שבהם. אך גם כאן נראה שהתפיסה מיושנת. יש כאן מעין מו"מ בין שני צדדים, כאילו שוב 'השבת' היא אינטרס

של הדתיים. אבל הדתיים צריכים הכי פחות את 'חוק השבת' הם מצליחים להעביר בצורה יוצאת מהכלל את ערך השבת היהודית לילדים שלהם. זה צריך להיות אינטרס של החילונים. המחנכים, אישי הציבור והמחוקקים, הם אלה שצריכים לשאול את עצמם מה יגרום לילדים שלהם להבין ולחוות שהמדינה הזו היא יהודית ולא סתם דמוקרטיה מערבית שנתקעה במקרה על שפת הים התיכון. האם די בשפה העברית כדי להקנות את התודעה הזו? מסופקני.

נדמה לי כי הזירה המרכזית עליה צריך הציבור החילוני לקחת אחריות היא שאלת החינוך היהודי. האם התנ"ך יילמד כמקור השראה, כמורה דרך בבתי הספר הממלכתיים? האם ידע הנוער החילוני מי היה רבי יהודה הנשיא, והאם גם ידע להתמצא במשנה אותה ערך? והאם ידע לעלעל בדפי התלמוד? והרמב"ם והיד החזקה' שלו? האם ידע מהי פרשת השבוע השבת? והסידור?

המסורת היהודית איננה רק של הדתיים. היא שייכת לכלל היהודים. אציין כי התופעה של מכינות חילוניות, מוזיקה יהודית המושרת בפי מיטב האומנים, מדרשות למיניהם מסמנת מגמה חיובית בכיוון הנכון. ריבוי תיקוני ליל שבועות לציבור הרחב גם הם מסמנים מגמה מרשימה. לכן נדמה בערב שבועות תשס"ט, כי הסיכוי לזהותה היהודית של המדינה תלוי ברצונו של הציבור החילוני לקחת אחריות על היהדות שלו. אולי כך זה ייראה אחרת.

הטור השבועי של הרב רפי פוירשטין מתפרסם גם ב"ידיעות אחרונות"