מי נאמן למדינה?

מגבירים פחד ושנאה / יולי תמיר

כל מי שחשש שממשלת ליברמן-נתניהו-ברק תדחוק את המיעוט הערבי לפינה ותעורר גלים של חרדה ושנאה, נוכח כי התוכנית הגדולה של ליברמן כבר יצאה לדרך והיא מונחת על שולחן הממשלה והכנסת שבוע אחר שבוע.

חוק הנכבה חונה חניית בייניים על שולחן הממשלה, הכנסת אישרה בקריאה ראשונה חוק שהציע חבר אחר בקואליציה, זבולון אורלב, שמטרתו למנוע ויכוח על זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, על שולחן הממשלה מונח גם חוק הנאמנות, והיד עוד נטוייה.

קו משותף עובר בין כל החוקים הללו, ומטרתו אחת: לגרום לכך שאזרח לא יהודי לא יוכל להיות נאמן למדינת ישראל ובה בעת לשמר את זהותו הלאומית. את מה שדרשנו אנו כיהודים בימינו בגולה, לא להיות נרדף רק משום שאתה שומר על זהות לאומית גלוייה וגאה, באה הממשלה הנוכחית ושוללת מהמיעוט היושב בקירבנו.

אסור לציבור להתבלבל. לא מדובר במניעת טרור, לא מדובר במניעת הסתה או איסור על פעילות נגד המדינה. מדובר בדרישה ממיעוט לאומי לקבל על עצמו ולא רק את הנאמנות למדינה ולחוקיה אלא גם את סיבת קיומה ההיסטורית, להיות לא רק אזרח המכבד את מוסדות השלטון אלא להוקיר ולהעלות על נס את הפן היהודי של המדינה, את הציונות, את כל מה שגרם לכך שאזרח האמור הפך להיות מיעוט.

ביחסים שבין הרוב למיעוט במדינה דמוקרטית יש א-סימטריה ברורה, והיא הפוכה מזו שממשלת ליברמן מקדמת: הרוב אמור להיות סובלני כלפי המיעוט, לתת לו חרויות מיוחדות שיאפשרו לו לבטא את זהותו, כך שאזרחי המיעוט לא ימצאו את עצמם מחוץ לזירה המדינית.

במדינה דמוקרטית יש לבני המיעוט חובות אזרחיות, אבל חובות אלו מוגבלות על ידי הרצון שלא להשפיל, להביך או לבטל את מעמדם. לכן יהודים דרשו שלא לכרוע ברך בפני המלך או השליט, לא להישבע שבועת אמונים, לשמור על דתם ואורחות חייהם גם אם לא היו הללו מקובלים על הרוב. ועכשיו - את כל מה שדרשנו עבור עצמנו, אנו שוללים מאזרחי המדינה, אותה הקמנו בשם הרדיפות שרדפו אותנו.

ליברמן וחבריו לממשלה יודעים כי החוקים העולים על סדר היום, גם אם לא יעברו בכנסת, מלהיטים את הרוחות. כאשר הרוחות מתלהטות וגוברת השנאה ליברמן הולך ומתחזק. בכנסת הבאה הוא רוצה להגדיל את כוחו, וכוחו מתבסס על שני רגשות פשוטים שהוא יודע להפעיל היטב – פחד ושנאה.

לא צריך להיות אסטרטג דגול על מנת להבין שאנחנו צועדים לקראת משבר פנימי עמוק. ליברמן יצית את האש, וגם בצד הערבי יש פירומנים לא קטנים שישמחו להשיב אש באש. מכאן תצמח תבערה להנאת הקיצוניים כולם. מפלגת העבודה שותפה לדרך. העיקר שהשר לענייני ערבים עדיין מבטיח לנו פריחה ושגשוג. עוד מעט נשאל כולנו איך זה קרה. התשובה תהיה ברורה, אבל אז יהיה מאוחר מדי.

ח"כ יולי תמיר, מפלגת העבודה

על אזרחות, נאמנות וצביעות / אריה אלדד

מדינת ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. את המנטרה הזו משננים אצלנו כמצוות אנשים מלומדה, גם אלו שאינם תומכים בשני המרכיבים כאחד, או שאינם נותנים לעצמם דין וחשבון אמיתי על משמעותם. עבור חלק מהם דמוקרטיה היא שלטון הרוב, ועבור חלק אחר יהדות היא אוסף גנטי של כרומוזומים שאין לו שום משמעות דתית, היסטורית או מעשית.

המסמך המכונן של התפיסה המורכבת הזו הוא מגילת העצמאות. אף שהמלה דמוקרטיה אינה מפורשת בה, שוויון זכויות מוטמע בה. אופייה היהודי של המדינה מפורש בה. מפורש אך לא מפורט.

מנגד, אופייה הציוני של המדינה מפורש ומפורט במגילה, ולמרות זאת אין הוא כלול במנטרה הלעוסה עד עייפה, וכל המנסה לבצר אותו זוכה מייד לקיתונות של שופכין מצד אלו המתגייסים בשם אופייה הדמוקראטי של המדינה לקעקע את שני מרכיביה האחרים.

כל מי שמנסה להתנות זכויות אזרחיות מסוימות בנאמנות למדינה זוכה מייד לתואר "פאשיסט" או למצער "גזען". מי שיאמר היום: "אנו מעלים לארץ ישראל עם יחיד במינו...עלינו להנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת" – יזכה ודאי לשני הכינויים הללו בנשימה אחת. אך דוד בן גוריון שאמר את הדברים, הוסיף ואמר בפתח הדיון על חוק השבות בכנסת:

" אזרחות מקפלת בתוכה נאמנות, והיא פרושה בתחומי המדינה ומחוצה לה". בן גוריון לא חשש מגידופים כיוון שהיה לא רק יהודי ודמוקרט אלא גם ציוני, ואמר: "המדינה היא אמצעי לציונות ולא מטרתה, ודאי לא מטרתה הסופית".

האם מותר למדינת ישראל הדמוקרטית להעדיף את העם היהודי על פני מיעוטים לאומיים אחרים החיים בה? הפרופסור למשפטים רות גביזון, ממייסדי התנועה לזכויות האזרח ונשיאתה לשעבר, אומרת: "ניתן לגזור עיקרון של העדפה לעם הלאום במדיניות הגירה מן הזכות להגדרה עצמית", והיא גם מזכירה שזכות ההעדפה הלאומית הזו אינה נחשבת לגזענות: "הוכנס חריג מיוחד למטרה זו באמנה הבינלאומית לביעור כל צורה של הפלייה גזעית".

הצעת החוק המושמצת בימים אלו כגזענית ופאשיסטית, מתנה קבלת אזרחות בהצהרת אמונים למדינה: "אני מתחייב להיות נאמן למדינת ישראל כמדינה יהודית ציונית ודמוקרטית, לסמליה ולערכיה, ולשרת את המדינה ככל שאדרש לכך, בשירות צבאי או בשירות חלופי, כפי שייקבע בחוק".

הנוסח מהווה התאמה להצהרת האמונים האמריקנית הנישאת בכל מושב של בתי המחוקקים, בטקסים ומידי בוקר בבתי הספר בארה"ב. החוק הישראלי, אולי בגלל חשש מפני ערביי ישראל ומשרתיהם מבית, אינו מרחיק לכת כמו "שבועת האמונים" שכל החפץ באזרחות אמריקנית חייב לשאת, שבועה הכוללת גם התנערות מנאמנות לכל ריבונות זרה והצהרה כי הנשבע עושה זאת מתוך אמונה מלאה ונאמנות. גם רבים ממבצרי הדמוקרטיה באירופה מתנים התאזרחות בהצהרת אמונים למדינת הלאום.

מתנגדי החוק מסבירים לנו שאי אפשר להתנות אזרחות בהצהרה כזו משום שהציבור הערבי אינו יכול להצהיר אמונים למדינה יהודית וציונית. תמיהה גדולה יש כאן, ואולי בהסבר הזה נעוצה דווקא נחיצותו המובהקת של החוק.

למעלה ממיליון אזרחים ערבים נחשדים בידי נציגיהם ועוזריהם באי נאמנות מראש. מתנגדי החוק אומרים בעצם כי ידוע לכל שערבים אינם רוצים ואינם יכולים להיות נאמנים למדינה. אני כופר בהנחה גזענית ופסימית מסוג זה. ברי לי כי ערביי ישראל, לכשיידרשו, יוכלו להתנער מהסטיגמה של נאמנות לאויבי ישראל, וישרתו בנאמנות את המדינה היהודית, הציונית והדמוקרטית, בצבא המדינה או בשירות אזרחי.

ברי לי כי ערביי ישראל נסחפים בהדרגה לעמדות השוללות את קיומה של המדינה – רק משום שהחוק והציבור אינם תובעים מהם אחרת, משום שלעמדות אלו יש לגיטימציה בקרב השמאל הישראלי הנותן את הטון במערכת המשפט ובתקשורת. חשש מתגנב ללבי כי מקצת המתנגדים לחוק אינם עושים זאת בשם הערבים או החרדים, אלא בשביל עצמם. הם עצמם אינם רוצים להיות נאמנים למדינה יהודית וציונית.

ח"כ אריה אלדד, האיחוד הלאומי