הקרב שלא נגמר
"כל השנים התבוננתי בהערצה ביונה באומל - כמה עולמות הופך אבא כדי לדעת מה עלה בגורל בנו, נעדר קרב סולטן יעקב במטרה להחזירו הביתה. לאחר 27 שנות קרב חייו, בחג השבועות, הניח יונה את נשקו ועבר לעולם שכולו טוב". עבור אבי רט, שלחם עם זכריה באומל בלבנון, הפצע נפתח מחדש
מותו של אהובנו יונה באומל ז"ל, סגר עוד מעגל ופתח עוד פצע. הנה הלך לעולמו עוד אחד מדור ההורים של מלחמת לבנון הראשונה, יוני 1982, היא מלחמת שלום הגליל, והנה, גם הוא הולך לעולמו - מותיר אותנו עם הפרשה הבלתי חתומה הזו, המוסיפה לדמם בתוכנו זה 27 שנים. בעוד שבועיים, נציין 27 שנה לקרב העקוב מדם שלנו בסולטן יעקב. מצד אחד - כל כך הרבה דברים קרו מאז, ומצד שני כאילו מאומה לא השתנה - אותה הדומיה וגם אותה התפאורה.
נכנסנו לקרב צעירים בני 22-23, נאיבים וחדורי מוטיבציה. יצאנו מהקרב עם גופות חברינו, זעקות פצועינו, ודממת נעדרינו - נאיבים הרבה פחות, מפוכחים הרבה יותר. בדרך הקשה והכואבת למדנו כיצד גנרלים ופוליטיקאים מכסתח"ים את עצמם, בורחים מאחריות, מטילים את האשמה איש על רעהו, וגוזרים עלינו קופון.
27 שנים של חוסר ידיעה וחוסר ודאות. ממשלות ורמטכלי"ם, נשיאים ומלכים התחלפו - ורק בעניין של נעדרי קרב סולטן יעקב שום דבר לא קרה. מדינת ישראל – על כל זרועות הביטחון והמודיעין המפוארות שלה - לא הצליחה להביא לידי סיום את הפרשה הכואבת והמדממת הזו.
תקופה לא ארוכה לאחר הקרב, כשאנחנו עוד מלקקים את פצעינו - הבין יונה באומל ז"ל, את מה שלנו לקח הרבה שנים אח"כ לקלוט. הוא הבין ש"המערכת" הפוליטית והצבאית על שלוחותיה וזרועותיה - שבויה בתוך קונספציה,עסוקה בדברים אחרים, ואי אפשר לסמוך עליה. למסקנה הזו הגיעו די מהר גם משפחות כץ ופלדמן. אנחנו ,החברים לנשק עשינו את המעט שיכולנו- לצערי מעט מדי. השתדלנו לתמוך במשפחות, ולנסות מדי פעם להעלות שוב ושוב לתודעת הציבור את עניין נעדרי סולטן יעקב.
באופן אישי, דומני שלא הייתה כמעט קהילה יהודית בעולם שלא הגעתי אליה בניסיון לעורר את הנושא ולגייס לו תמיכה ומודעות. אלא שצרות חדשות משכחות צרות ישנות, ובלהט האינתיפאדות, הפוליטיקות, הסכמי אוסלו וכל מה שעברנו בשנות השמונים והתשעים - לאט לאט החלו להישכח נעדרי סולטן יעקב מלב. פגישותינו הרבות עם הפוליטיקאים הסתיימו בהרבה סימפטיה ובאפס תוצאות.
קרב חייו
במשך 27 השנים הללו, היה לנו יונה באומל לדמות מופת. מהרגע הראשון הוא הכריז מלחמה. לא עשה חשבון לשום דבר חוץ מלדבר אחד - לזכריה. כל עולמו ומאמציו כוונו למטרה אחת - זכריה וחבריו. יונה לא השאיר אבן על אבן ברחבי תבל. עוד בשנות השמונים, תוך ניצול דרכונו ואזרחותו האמריקנית, כיתת רגליו למקומות המסוכנים והנידחים ביותר כדי להשיג ולו בדלי מידע על זכריה. אנחנו כבר התעייפנו והתייאשנו-והוא – בלתי נלאה, יצא לקרב הגדול של חייו- להחזיר את זכריה הביתה.כבר בסוף שנות ה-80' אמר לנו יונה ז"ל שיש לו מידע שהדיסקית של זכריה נמצאת אצל ערפאת בתוניס. הוא חזר על זה שוב ושוב בכל מקום ופורום אפשרי - וזכה למבטי רחמים,זלזול, ואף עוינות. הוא העז להפר את שלוות ה'מערכת'. יונה לא ויתר - והמשיך לדבוק ולהתעקש שהדיסקית של זכריה נמצאת אצל ערפאת. רק בתקופת החתימה על הסכמי אוסלו, לאחר לחץ בלתי פוסק על יצחק רבין, הסכים רבין להעלות את הנושא מול ערפאת, וראה זה פלא, כמה דקות לפני החתימה על הסכמי אוסלו במדשאות הבית הלבן, הגיעה חצי הדיסקית של זכריה באומל היישר מלשכתו של ערפאת. זו הדיסקית שהייתה מונחת על צווארו של יונה ז"ל, עד יומו האחרון.
יונה המשיך להיאבק. בעקשנות שלא תיאמן. מאמין בשליחותו, באמיתות הנתונים שבידו, ובכך שזכריה חי. לא עזרו כל הניסיונות מצד כל מיני אישים וגורמים להוריד אותו מהעץ. יונה סימן לעצמו מטרה- ואליה חתר בכל אונו והונו עד יומו האחרון. כואב, מתוסכל, מדמם - אך ממשיך וממשיך.
הבטתי בו כל השנים הללו מהצד בהשתוממות ובהערצה. כמה כוחות גוף ונפש היו לו ולרעייתו מרים תבדל"א. כמה עולמות הופך אבא כדי לדעת מה עלה בגורל בנו. גם בשנים שאנחנו כבר התעייפנו ואפילו התייאשנו - הוא לא חדל לרגע .
הקריאה האחרונה
בשנה שעברה, בכ' סיוון, קיימנו בירושלים ערב לימוד והזדהות על השבויים והנעדרים. היו שם אהובינו בני משפחות פלדמן (שגם שם כבר הלך לעולמו אבא של צביקה פלדמן, נעדר נוסף מהקרב), בני משפחת כץ אצילי הנפש והיקרים, ומש' באומל. יונה עלה לבמה, ודיבר בכאב גדול כל כך. חזר שוב ושוב על אותן הטענות ואותם הדברים,קורא קריאה נואשת לעולם לנסות וסוף סוף אחרי 27 שנים לחתום את הפרשיה הזו. יונה ירד מהבמה, וזעקתו מהדהדת בחלל האנושות והחברה הישראלית.אמש, כשיונה ז"ל הובא למנוחות בירושלים, נסגר לו מעגל נוסף בחיינו, אף נפתח לו פצע נוסף. פצע של חברה ועם שלא השכילו כל כך הרבה שנים להשיג ולו מידע על גורלם של הבנים.
יונה ז"ל עכשיו בעולם האמת, ושם כנראה יודעים את האמת. אנחנו נותרנו על הספיקות והשאלות, ויונה ז"ל כבר הגיע לתשובות ולאמיתות. הקרב הגדול של יונה באומל ז"ל, אהובינו ויקירנו הגיע לסיומו, אבל המערכה טרם הסתיימה.
בקורות ימי ישראל ובחיינו הפרטיים ממשיך הפצע הזה לדמם. מבחינתנו, למרות שחלפו 27 שנה, הקרב עדיין לא תם. עד שלא נדע מה עלה בגורלם של חברינו ואחינו לנשק, בין חיים ובין חלילה לאו, נמשיך להתהפך על משכבנו בלילות, ולחבוש את פצעינו.
בגיל 81, ולאחר 27 שנות קרב אמיץ ומעורר הערצה , קרב שרק אבא יכול להילחם על בנו, בחג השבועות, הניח יונה באומל ז"ל את נשקו, ועבר לעולם שכולו טוב. יהא זכרו האהוב - ברוך לנצח.
עתה, משהגיע לכסא הכבוד, משם ימשיך יונה להילחם את מחמת חייו ומותו - עד אשר יתקיים בחברינו לקרב, באופן כזה או אחר "ושבו בנים לגבולם".
אבי רט היה חברו לישיבה ולנשק של זכריה באומל, לחם לצידו בקרב סולטן יעקב, ופעיל בסוגית השבויים והנעדרים
