20 שנה לטייננמן: הדיכוי מחץ את התקווה לשינוי
הדיכוי הצבאי של ההפגנות למען הדמוקרטיה בסין לא רק גבה מחיר כבד בחיי אדם. מומחה לסין טוען כי הוא הצליח למחוץ סופית את תנועת המחאה בסין.
ב-4 ביוני 1989 עלו טנקים של "צבא שחרור העם" על כיכר טייננמן האיקונית בבירה הסינית, ומחצו את תנועת הדמוקרטיה שהובילו סטודנטים שדרשו רפורמות פוליטיות, מאבק בשחיתות וחירות מוגברת לכל.
במשך שישה שבועות הפגינו הסטודנטים בבייג'ינג, ובכיכר המסמלת את המרכז הפוליטי בסין הידהדו קריאות למען הדמוקרטיה והחופש, בהפגנות הבלתי-מורשות שנערכו לראשונה בתולדותיה של הרפובליקה של סין העממית. אבל בתום אותם שישה שבועות, הוכרזה מחאת הסטודנטים כ"מרד אנטי-מהפכני", ובכירים במפלגה הקומוניסטית הורו לצבא לדכא את ההפגנות בכוח. לא ברור כמה בני אדם נהרגו בדיכוי האלים. סין טוענת כי מספר ההרוגים עומד על 241, בהם 36 סטודנטים – אך מתנגדי המשטר טוענים כי ייתכן שנהרגו אלפים.
"למהומות טייננמן היו ספיחים ב-180 מקומות בסין ולא רק בכיכר עצמה", מסביר הפרופ' יצחק שיחור, מומחה לסין מאוניברסיטת חיפה, את הפער בין הנתון הרשמי להערכות הבלתי רשמיות. "בכיכר, שהיתה מלאה בכלי תקשורת זרים שהגיעו לסין כדי לתעד את ביקורו ההיסטורי של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, היו מעט נפגעים יחסית, אבל באזורים אחרים שלא היו חשופים לתקשורת היו גם התנגשויות, ולכן קשה לדעת כמה דם נשפך".
אבל ההשלכות החמורות של הדיכוי האלים לא מסתכמות רק במחיר הכבד בחיי אדם שגבן. "מעבר לנפגעים בנפש, אם היתה איזושהי תנועת מחאה בסין, הרי שהיא נבלמה לחלוטין", מציין שיחור. "גם המחאה הציבורית על הדיכוי דעכה מהר יחסית. העולם החיצון מתח ביקורת ומחה, אך העניינים חזרו למסלולם תוך זמן קצר מאוד בגלל מלחמת המפרץ, והצורך בתמיכתה של סין במועצת הביטחון כדי להטיל על עיראק סנקציות ולהכשיר את הקרקע לפעולה הצבאית".
חיילים ושוטרים בכיכר טייננמן, השבוע. לא מרשים לצלם (צילום: AP)
מגבילים, מחשיכים, מצנזרים
השלטונות הסיניים יציינו את יום השנה ה-20 באותה דרך שציינו אותו בעשרים השנה האחרונות: בהתעלמות בוטה - וביד קשה על אמצעי התקשורת. "ברור שלשלטונות הסינים אין כל סיבה לציין את האירוע הזה, שהוא כתם גם מבחינה בינלאומית וגם מבחינה פנימית", מסביר שיחור. "משפחות הקורבנות והנפגעים זוכרות, וחלקן גם סבלו במשך שנים רבות בשל כך. אבל עד כמה שזה קשור לרוב האוכלוסייה, הפרשה הזאת נשכחה. מבחינה תרבותית, התייחסותם של סינים למעשי טבח או פוגרומים היא שונה מאשר במערב. אין להם 'יום שואה', הם לא לומדים על הדברים האלה בבית הספר. . הסינים הם עם שבע רדיפות וצרות כך שעוד מאתיים הרוגים - או אלפים – אינו סיפור כזה גדול מבחינתם. ההיסטוריה שלהם מלאה במעשי טבח מאוד גדולים, ולכן מתייחסים לזה קצת אחרת".בשבועות האחרונים נקטה בייג'ינג צעדים שונים כדי להיערך ליום השנה ה-20 למאורעות, ובעיקר, ניסתה לחסום כל תוכן אודיו-ויזואלי הנוגע להפגנות ולדיכויין האלים. בין היתר, הוחשכו מסכיה של תחנת טלוויזיה המשדרת מהונג קונג ונקלטת בדרום סין כאשר זו שידרה ספיישל על הנושא, וגם דיווחיהם של ערוצי החדשות הזרים שעסקו ביום השנה נגדעו באיבם והפכו למסך שחור. מפעילי דמוקרטיה שהיו שותפים למחאה נמנעה גישה להונג קונג ומקאו, התקשורת הזרה לא הורשתה השבוע לצלם בכיכר, והצנזורים הסינים חסמו את הגישה לאתרי אינטרנט שונים – בהם "טוויטר", "פליקר", מנוע החיפוש החדש של מיקרוסופט "בינג", ואחרים.
"מדי שנה בתקופה הזאת הסינים נעשים עצבניים מאוד", אומר שיחור. "יש להם כל מיני חששות - אבל חלק גדול מזה הוא מניפולטיבי. זה לא שהם חוששים ממה שיקרה, כי אילו היתה נערכת הפגנה קטנה, לא היה קורה כלום. הבעיה היא שהסינים משתמשים במועד הזה כדי לדכא, למנוע ולהזהיר. בניגוד ל-1989, היום השלטון בסין חזק מאוד למרות המשבר הכלכלי והפיטורים, אז זה שימוש ציני-סיני באירועים האלה כדי להעביר מסר לאוכלוסייה: 'דמוקרטיה? לא בבית ספרנו'. זו גם אחת הסיבות לברוטליות הקשה בתגובה הסינית לפני עשרים שנה – זה היה ניסיון לשדר מסר וללמד לקח".
טנקים שועטים במורד שדרות צ'נגן. מחאה שלא תשוב? (צילום: רויטרס)
כסף במקום חופש
מה הסיכויים שמאורעות טייננמן יחזרו על עצמם? שיחור מעיד על עצמו כאדם לא נחרץ, אך הפעם הוא פוסק: "הסיכויים שתופעה כזו תקרה שוב היום הם בין קלושים לאפסיים". זאת, עקב שילוב של גורמים פנימיים וחיצוניים, אך בשורה התחתונה, מדובר בגורם אחד: כסף.
"ראשית, הזיכרון של מה שקרה, האיום שבהפעלת הכוח, מרתיע אנשים. אך יותר מזה, השלטון היום, שהוא הרבה יותר חזק ובטוח, הצליח בפקחותו הרבה 'לשחד' את האוכלוסייה ולקנות אותה. ההתפתחות הכלכלית והעלייה ברמת החיים הוציאו את הרוח מהמפרשים של אלה שרצו שינוי. תמיד יש מיעוט שרוצה שינוי, אבל רוב האנשים רוצים להשתלב במהלכים ולא מחפשים בעיות. וגם הגורם החיצוני הוא כלכלי: בתקופה ההיא, דעת הקהל הבינלאומית והתקשורת תמכו במפגינים והאמינו שהדמוקרטיה הגיעה לסין. היום כולם יותר מפוכחים, ואיש היום לא יעז לתמוך בתופעה כזו - כי כלכלותיהן של כל המדינות תלויות בסין", הוא מסכם.
לפנייה לכתב/ת 
