הלו, מי אחראי פה?

לקרב בדרך כלל יש תוצאה מידית. בתוך זמן קצר אפשר לדעת, מי לחיים ומי למוות, מי לקידום ומי יודח. כאן מבחן התוצאה תקף. לקורס או תרגיל צבאי יש מתכונת דומה. דרישות מוגדרות בזמן ובמקום, הגיון עניני נראה לעין. גם כאן מבחן התוצאה תקף. זה יתרונה של הטקטיקה על פני האסטרטגיה.
הבעיות מסתבכות כאשר מנסים להעתיק תפיסה טקטית מוצלחת לרמה האסטרטגית. אסטרטגיה מטיבעה עוסקת בפרקי זמן ארוכים, לעיתים ארוכים מחייהם הפוליטיים של הוגי האסטרטגיה עצמה, תוצאותיה עשויות להתגלות לעין ללא הקשר ישיר לסדרת האירועים המיידית ולכן, ברוב המקרים, קשה לשייך תוצאה למעשה כזה או אחר של מקבלי ההחלטות.
תבונתה או טיפשותה של אסטרטגיה מדינית עשויים להתברר רק כאשר תוצאותיה, לטוב או לרע, הן בלתי נמנעות ולעיתים אף לא ניתנות לתקון.
אחת מבעיות היסוד של החברה הישראלית נובעת ממספרם הרב של פוליטיקאים שחונכו לחשוב במתכונת טקטית בלבד. דוברה הראשי של שיטת החשיבה הזו, בימים אלה, הוא אהוד ברק. פעם אחר פעם אנו לומדים מפיו את חשיבותה של ה'תוצאה', שעה שבמקרה הטוב מדובר בהנחה בלבד.
אהוד ברק מבקש את תמיכת העם בהסכם זה או אחר שיעשה עם הפלשתינאים, הסכם שאת פרטיו איננו יודעים מראש וספק אם נדע את כולם, גם לאחר הצגתו, אם וכאשר ייחתם. חתימת הסכם היא אמנם תוצאה של אסטרטגיה מדינית של ברק, אך איננה יותר מהנחה אופטימית, שאמנם ההסכם יניב פירות אסטרטגיים. במילים אחרות, החתימה על הסכם, ולא חשוב לעניין זה מה תוכנו, היא רק תחילת דרך. את התוצאות נוכל לראות רק בטווח הארוך.
מי שחתם על הסכם אוסלו, חתם על ההנחה שהאלימות הממוסדת, המשמשת כלי ליישום המדיניות האסטרטגית של הצד האחר להסכם, תעלם מנוף ההידברות ההדדית. הנחה זו הופרכה הלכה למעשה לאחר שבע שנים. כאן לא מדובר בפרט זה או אחר של ההסכם, שהופר. כאן מדובר במהות אסטרטגית של ההסכם, מבחינתה של ישראל. שהרי הפסקת האלימות ופתרון הסכסוך בדרכי שלום היו המסד העיקרי להסכם זה, והכותרת 'שלום ובטחון' הייתה אמצעי השכנוע שסחף את מרבית הציבור בארץ לתמוך בו.
את אירועי אוקטובר 2000 לא צריך לבחון לאור מספר הנפגעים או הנזקים המיידיים שנגרמו ועדיין נגרמים מדי יום, עד כמה שהדבר כאוב הן במישור האישי והן במישור הלאומי. מבחנם האסטרטגי הרלוונטי הוא התנהגות הרשות הפלסטינית.
אין זה משנה כהוא זה, אם הרשות אחאית במישרין כאשר לובשי מדים ו/או מקבלי שכר ללא מדים הם מבצעי האלימות הממוסדת או בעקיפין, באמצעות ארגונים חצי צבאיים הפועלים כביכול על דעת עצמם. התוצאה היא שהמרכיב המרכזי בהסכם התהפך: ממשא ומתן בדרכי שלום למשא ומתן אלים. ולכן, על פי 'מבחן התוצאה' האחראים לניסוח הסכם אוסלו כשלו, והם אמורים לשאת במחיר הפוליטי של אחריותם. זו אחריות מיניסטריאלית, שצריכה להתממש לאלתר.
מבחן התוצאה מחייב שתוקם וועדת חקירה ממלכתית, שתחקור ותביא לידיעת הציבור הרחב את הדרך בה הוכןההסכם ונוסח, את הנחות היסוד עליהן הושתת, את הדרך בה טופלו ההפרות והחריגות ואת הסיבות לקריסתו. דווקא הציבור שיצא לרחובות בעקבות
אירועי סברא ושתילא צריך לדרוש לאלתר הקמתה של ועדת חקירה כזו, ולמצות את הדין הפוליטי עם האחראים להסכם זה.
מי שצופה בעצם ימים אלה בתהליך התפוררות נורמות ההתנהגות של הממסד הפוליטי
במדינת ישראל, בימין ובשמאל כאחד, לא יכול שלא לראות את ההשלכות של העדר אחריות פוליטית על יכולתנו לקיים חברה נאורה. 'מחטף ההסכמים' על ידי ראש הממשלה ערב בחירות הנערכות ביוזמתו הוא, כל עוד האלימות מהווה חלק פעיל מהמשא והמתן, מהווה שלב נוסף בהידרדרות נורמות השלטון בישראל. ללא אחריות של נבחרי ציבור למעשיהם, יקרוס המשטר הדמוקרטי במהרה.