ציפורה – פיסת רכילות טובה

תקופה מערערת בחייו של משה

לפרשת 'בהעלותך' פתיחה מבטיחה (י, א-ב): "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרון ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". עלייה, מנורה, אור הנרות. מעורר ציפיה. אלא שכדרכם של החיים, העולם הולך ומסתבך, לפחות העולם של משה.

הפרשה שלנו מתמודדת גם עם מורכבות הדימוי העצמי של מנהיגים. משה מתגלה כמנהיג גדול אך לא כל יכול; את המנורה מדליק אהרון, הלוויים מוקדשים מתוך עם ישראל כמנהיגות נוספת לצדו של משה. אנשים טמאים מעוניינים למרות טומאתם, לחוג את חג הפסח ומשה לא יודע מה להורות להם (ט, ח): 'ויאמר אליהם משה עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם'.

לא נגמר עניין הטמאים ופורצת מרידה נוספת ברשרת המרידות האינסופיות של העם באלהיו (יא, א-ב): "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש" וברגע שהעם ומשה יוצאים מסיפור התבערה, הם מתגלגלים אל המרד והקטסטרופה הבאה: "קברות התאווה" – שוב מתגעגע העם אל האוכל המופלא שהיה לו במצריים ושוב הוא בוכה.

משה מאבד עשתונות (יא, יא-טו): "ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעינך לשום את משא כל העם הזה עלי... מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי... ואם ככה את עשה לי הרגני נא הרוג". לפני שאלהים ניגש אל פתרון בעיית תאוות הבשר הוא מלמד את משה המנהיג שיעור כבד מנשוא במנהיגות. 'אל תאיים' אומר אלהים למשה, 'בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף, ואפילו לך, גדול המנהיגים, ימצא תחליף'. אלהים דורש ממשה לבחור בעצמו שבעים מנהיגים חשובים שהוא יאציל עליהם מרוחו. מי שלא רוצה לשאת את נטל העם לבד ידרש לגלות שיש לו חלופה אנושית. לגלות שיש לנו תחליף – לראות את זה מול העיניים ממש – נדמה לי שאין מבחן קשה מזה.

משה הוא באמת הגדול מכולם

אני חושבת שגדולתו של מנהיג לא נמדדת רק במספר המעידות שלו אלא בעיקר ביכולתו להתאושש מהן. משה איבד לרגע את העשתונות. אלהים לימד אותו שיעור קשה ומכאיב ומשה הסכים ללמוד.

שיא השיאים של הנכונות ללמוד את השיעור מתגלה כאשר אלדד ומידד מתנבאים בתוך המחנה ולא במקום המוגדר בו היו אמורים כל שבעים המנהיגים האלטרנטיביים להפגין את כוחם. האם אלדד ומידד פורצים את גבולות השיעור הפרטי שקיבל משה ולוקחים ברצינות רבה מדי את תפקיד ההנהגה החלופית? יהושע נבהל ומעוניין לכלוא אותם אך משה מתגלה בגדולתו: "ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם".

"ואף אחת לא תתפוס את המקום שלי בלב שלך"?

משה עמד במבחן הקשה ביותר בו בני האדם נדרשים לעמוד – הידיעה שכולנו בני תמותה ולכולנו יש תחליף. כמה קשה לנו לראות שמקום העבודה לו הקדשנו את מיטב מרצנו ושנותינו נתפס בהצלחה על ידי עובד חדש, שאהוב לבנו משכבר מצא שקט ואהבה בחיקה של אשה אחרת, שהילדים פורחים מהקן ולא בכל רגע מעיפים מבט לאחור.

מירי מסיקה (ולמעשה, צרויה להב) יקרה, נדמה לי שיש אפשרות שמשהי תפסה את המקום שלה בלב שלו. יש אפשרות שאת כבר לא הסיפור שלו (אבל נראה שהוא עדיין ומאוד הסיפור שלך). הגילוי העצוב והמרגיע של החיים הוא שאנו רק אנו, ואנו בני חלוף. את העצב שבתחושה הזו נראה שאין צורך להסביר, ההרגעה נמצאת בתהליך העיכול השני או השלישי של ההכרה הזו – אנחנו משוחררים. מירי מסיקה, ואני ואת ואתה יכולים לתת לאנשים וחוויות מהעבר וההווה ללכת לדרכן. כל אחד, לזמן מה, יתפוס את המקום שלו ואז ישוב וילך לו הלאה.. אין נצח, אין במה להיאחז. יש חופש. בחופש הבוגר יש לא מעט עצב אבל הוא החופש היחיד שבאמת מתקיים. ברגע ההוא של ההתנבאות וקברות התאווה משה הסכים להביט לחירות העצובה ישר בעיניים.

וזה היה רגע המפלה של אהרון ומרים

(יב, א-יג) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח: כִּי-אִשָּׁה כֻשִׁית, לָקָח. וַיֹּאמְרוּ, הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר; וַיִּשְׁמַע, ה'. ג וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד--מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-מִרְיָם, צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד; וַיֵּצְאוּ, שְׁלָשְׁתָּם. ה וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן, וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. ו וַיֹּאמֶר, שִׁמְעוּ-נָא דְבָרָי; אִם-יִהְיֶה, נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ. ז לֹא-כֵן, עַבְדִּי מֹשֶׁה: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא... וַיִּחַר-אַף יְהוָה בָּם, וַיֵּלַךְ. ... וְהִנֵּה מִרְיָם, מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל-מִרְיָם, וְהִנֵּה מְצֹרָעַת. וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אֶל-מֹשֶׁה: בִּי אֲדֹנִי--אַל-נָא תָשֵׁת עָלֵינוּ חַטָּאת, אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ. ... וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-ה' לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ.

ככה זה בענייני רכילות... לא לגמרי ברור מה אומרים אהרון ומרים על משה אבל ברור שהם לא מתכוונים להחמיא. האם הם עוסקים בצבע עורה של האשה? האם הם עוסקים בניתוק היחסים בין משה לציפורה? ואולי מדובר בכלל באשה חדשה 'שתפסה את המקום שלה בלב שלו'?

אני שונאת העמדת פנים צדקנית ולא אתיימר להתייפיף. כולנו מרכלים אז למה אני באה חשבון עם משה ומרים (ועצוב לי כמובן שאלהים בא חשבון בעיקר עם מרים)? ראשית, אני לא באה אתם חשבון, אני חושבת. ושנית, הקושי הוא שמרים ואהרון 'תפסו' את משה ברגע מורכב במיוחד בחייו. משה עבר חוויה מטלטלת. הוא כשל בניהול מרד. הוא ביקש את נפשו למות. אלהים הראה לו שיש לו תחליף ואז הוא התעלה על עצמו. זה זמן להריע לו ולא לרדת עליו. לא יפה...

כמה מחשבות חומלות על רכילות

בוגרי השבט זוכרים לברכה את העיתון פורץ הדרך 'חדשות'. בעיתון הישיר והצעיר הזה היה מדור רכילות חדשני בשם 'ציפורה'. זהותם של כמה ממייסדי המדור מעוררת את חשדי שהשם 'ציפורה' לא ניתן למדור

רק בזכות שמה של העורכת, אלא גם בשל הומור יהודי דק – שמה של האשה ('הידוענית') הראשונה זו שזכתה לטור רכילות כבר במקרא. ציפורה – חתיכת רכילות.

מרים ואהרון מתחילים לדבר על 'אודות האשה הכושית' אך מייד הם עוברים לכאב האמיתי שלהם: "הֲרַק אַךְ-בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא, גַּם-בָּנוּ דִבֵּר" משה הוא גדול הנביאים והם מה? האחים הגדולים מתחרים ללא הצלחה, עם האח הצעיר על תשומת הלב והאהבה האלהית. משה, הגדול מכולם, הסכים לראות שיש לו תחליף. מרים ואהרון לא עמדו במבחן הזה. אני לא מאשימה אותם כמובן, כאבם כבד מנשוא. שניהם (ובעיקר מרים) נדחקו לשולי הבמה וזה כל כך קשה לעיכול. אני פוחדת לחשוב איך אני הייתי מתמודדת עם מבחן משפחתי שכזה. אז נכון שהטלת רפש על 'האחר המצליח' אינה הדרך הבוגרת ביותר להתמודד עם הכאבים הפרטיים שלנו, אבל כולנו חוטאים בכך לא פעם ולא פעמיים. אני לא חושבת שאפשר לנצח את תאוות הרכילות אבל אני חושבת שאפשר למתן אותה על ידי תשומת לב, בנסיון להבין מתי היא מתעוררת ועם איזה רעב פנימי היא משוחחת.

לתרגם את הרע לכאב

בכמה מקומות מפרשים חז"ל את המילה 'מצורע' כראשי תיבות של 'מוציא רע'. נדמה לי שהצרעת, שהייתה אמורה לאחוז גם באהרון, מבקשת להראות שהרע שאנו מבקשים למצוא באחר הוא למעשה כאב פנימי שלנו שאנו עדיין מסרבים להכיר בקיומו. הוצאת הרע על האחר היא נסיון אנושי ונואש לעצום עיניינו מלראות את הצרעות שלנו. הצרעת מכריחה אותנו להשיב את כאבנו מ'האחר' אל עצמינו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בשבוע הבא (בע"ה כמובן...) אני עוברת לסוף ו'מיכל, ירושלים' ו'בנצי' יובילו את הלימוד. תודה לכם יקירי. אני מצפה לדברי התורה שלכם ושל שאר החבורה בעניין גדול וכמובן מבטיחה לטקבק.