ביבי, wake up
נאום קהיר מציב בפני נתניהו דילמה חד-משמעית: לדבר אובמית - או חוטובלית. ויש לו אלטרנטיבה פוליטית
נאום הנשיא אובמה בקהיר
אמור להיות לא פחות מצלצול פעמונים מחריש אוזניים במסדרונות המערכת הפוליטית הישראלית. למי שלא הבין - או לא רצה להבין - עד כה את רוח הדברים המנשבת מוושינגטון, אובמה לא השאיר מקום לספק: ארצות-הברית תומכת בישראל, אך עידן המריחות, ההבטחות והסיפוח הזוחל ביהודה ושומרון נגמר. הגיע הזמן לפעולה, הגיע הזמן להתחיל לנוע לעבר פיתרון בסוגיה הפלסטינית. ובעיניים של אובמה, פיתרון הוא רק אחד: מדינה פלסטינית.
מבחינת נתניהו, זה צומת דרכים מרכזי, ממנו ניתן לפנות לשני כיוונים בלבד: למסלול של עימות עם המעצמה הגדולה בתבל, שיוביל לבידוד ונידוי ישראל בזירה הבינלאומית - או לשינוי מדיניות דרמטי, שיגבה מחירים פוליטיים לא פשוטים. במילים אחרות: ראש הממשלה צריך להחליט אם הוא מדבר חוטובלית - או אובמית. וכשאלו הן האופציות, מבחינה פוליטית - לנתניהו יש סיבות לדאגה. לאן שלא יפנה, ייפגע: אם יתקפל בפני הלחץ האמריקני וישנה את הנרטיב שמלווה אותו מאז נכנס לתפקידו - ייתקל בהתנגדות מבית וב"אינתיפאדה" מצד הימין והמתנחלים; אם יתעקש להמשיך בקו השמרני, המאפיין אותו ואת ממשלתו, אל מול הלחץ האמריקני - יאבד במהרה את תמיכת הציבור הישראלי, ואולי גם את תמיכתה של מפלגת העבודה, המחויבת לפתרון שתי המדינות. בשני המקרים, הקואליציה הנוכחית שלו עלולה להזדעזע.
מעבר להשפעה שעוד צפויה לו בעולם המוסלמי, נאום קהיר הוא לא פחות מהתוויית דרך למערכת הפוליטית הישראלית, איתות ברור לאן הדברים הולכים. מאז נבחר אובמה, בירושלים מחפשים דרכים להסביר, לפרשן ולעקוף את מה שברור מאליו כבר זמן רב. בזחיחות ובזלזול ניסו כאן לגמד את המתיחות שנוצרה עם האמריקנים, לטשטש את המחלוקות ולהסתתר מאחורי טיעוני "ריבוי טבעי" למיניהם. עכשיו אובמה חתך: מריחת זמן והמשך בנייה בהתנחלויות - OUT, משא-ומתן להקמת מדינה פלסטינית - IN. המסר הזה ישפיע על השיח הציבורי והפוליטי בישראל כבר בעתיד הקרוב.
נאום אובמה
"דף חדש בין ארה"ב לאיסלאם"
יצחק בן-חורין
ברק חוסיין אובמה פנה בנאום ההיסטורי למדינות ערב - ביקש פיוס אחרי שנים של עוינות, דיבר על דמוקרטיה, פירוק מנשק גרעיני - והתייחס גם לסכסוך המקומי: "המצב של העם הפלסטיני קשה מנשוא. הגיע הזמן שההתנחלויות ייפסקו"
ב-2003, חודשים ספורים לאחר שנבחר ברוב גדול לראשות הממשלה, החלה התרסקותו של אריק שרון בסקרים ובדעת הקהל. הציבור הישראלי הבין כי לשרון פשוט אין שום תוכנית להוציא את ישראל מן הקיפאון בו הייתה מצויה: הטרור נמשך, וקבוצות רבות בציבוריות הישראלית החלו למרוד בסטגנציה. רק לאחר הצגת תוכנית ההתנתקות מעזה, שגבתה מחיר פוליטי פנים-ליכודי - החל מצבו של שרון להשתפר בדעת הקהל, והלחץ הבינלאומי מעל ישראל הוסר.
בינתיים, נתניהו לא הציג שום תוכנית, שום יעד ושום מטרה בתחום המדיני. השאלה היא האם יהיה לו האומץ לשנות כיוון, לנוכח הקווים הברורים ששרטט אובמה. חיים רמון אמר השבוע כי הבעיה המרכזית של ראש הממשלה היא שהוא נקרע בין אובמה לציפי חוטובלי. "הוא פוחד ממנו כמו שהוא פוחד ממנה. הבעיה היא שאת חוטובלי הוא רואה כל הזמן - לכן הוא פוחד ממנה יותר". נאומו של ברק אובמה אמור להבהיר לנתניהו מי פה בעל הבית, ולהחזיר את חוטובלי ואת חבריה מימין לפרופורציות הנכונות.
אם יבחר לפעול ברוח האובמית, עשוי נתניהו לאבד אפילו את ליברמן. אבל יש לו אלטרנטיבות: קדימה נמצאת אמנם באופוזיציה, אולם קואליציה רחבה בהשתתפות הליכוד, קדימה והעבודה - אינה בלתי סבירה. אם יחליט נתניהו לשנות מדיניות, הוא ימצא שם את ציפי לבני, שהבהירה לא פעם כי סירובה להיכנס לממשלה נבע מבחירתו בימין - ולא בנוסחת שתי המדינות. אם הדבר ישתנה, היא אומרת גם עכשיו, הכל פתוח (כולל דרישתה הישנה לרוטציה). ולאיש אין אינטרס לגרור את המדינה לבחירות מיותרות.
ולמרות הכל, ייתכן שנתניהו לא צריך להיחפז לעבר משבר פוליטי וזעזוע קרוב. עוד במהלך הנאום הנשיאותי אמר מי שאמר בסביבתו, כי לא צריך להתרגש מהדברים יתר על המידה. בלשכה דימו את הנאום ל"מופע הוליוודי", לשואו מרשים אך חסר משמעות אמיתית. אולי הם צודקים. לצד הדרישות מישראל, אובמה דרש מהפלסטינים להפסיק את האלימות, להניח את הנשק ולהכיר בישראל. במציאות המזרח-תיכונית, ולאור ניסיון העבר, אפשר לנחש שהחמאס והג'יהאד האיסלאמי לא ימהרו לפעול על פי ההנחיות מוושינגטון. ואם יש משהו שיכול להרוס את נאומו המרשים של ברק חוסיין אובמה, הרי שזוהי המציאות היומיומית בשכונה הבעייתית ביותר בעולם.
לפנייה לכתב/ת 
הסיפוח הזוחל נגמר
צילום: AFP
מומלצים
