אז אובמה אמר

נאום הנשיא אובמה בקהיר מגביר את הלחץ הפסיכולוגי על ישראל.

אובמה מכרסם במעמד הייחודי שלה, ונוקט במדיניות-מאוזנת ובסימטריה מוסרית כלפי ישראל (בעלת ברית דמוקרטית ואב טיפוס למלחמה בטרור) וכלפי הרשות הפלסטינית (בעלת ברית של אויבי ארה"ב ואב טיפוס לטרור וחינוך לשנאה). הוא מקווה שראש הממשלה יירתע מלחץ פסיכולוגי. אבל אובמה לא יכול "לשבור את גבה של ישראל", או לבתק את הקשר המיוחד בין המדינה היהודית לבין ארה"ב.

למרות הנאום בקהיר, פתרון הבעיה הפלסטינית אינו בראש סדר העדיפויות של אובמה. ביטחון ארה"ב ועתידו של הנשיא אינם תלויים בגורל ההתנחלויות. אובמה נבחר כדי להפסיק זרימה חודשית של 500 אלף איש למעגל האבטלה, כדי למנוע ממאות אלפי אמריקנים לאבד את בתיהם, כדי לבלום את משבר חברות האשראי וגל פשיטות הרגל של ענקיות התעשייה האמריקנית ושל מאות אלפי עסקים קטנים, כדי להציל את הבנקאות האמריקנית.

הוא גם מתמודד עם מלחמות עיראק ואפגניסטן, עם הר געש העלול להתפרץ כתוצאה מפינוי עיראק, עם איום גרעיני צפון קוריאני ואיראני, עם התלקחות גרעינית אפשרית בפקיסטן, עם רוסיה וסין אימפריאליסטיות, והרשימה עוד ארוכה. אילו היה אובמה מתמקד באמת בעניין הפלסטיני, היה הדבר דומה לאדם השקוע בריב שכונתי, כאשר גל צונאמי מאיים על ביתו.

השותפות הייחודית בין ישראל לבין ארה"ב אינה סבה על ציר ההתנחלויות, העניין הפלסטיני או הסכסוך הערבי-ישראלי. היא סבה על ציר של ערכים, איומים ואינטרסים אזוריים משותפים.

מ-1948 ועד 1992 נהגו ראשי ממשלת ישראל לדחות את תכתיבי הממשל האמריקני (הנסיגה מסיני ב-1957 הייתה חריג). אבל, שיתוף הפעולה עם ארה"ב העמיק כתוצאה מהמציאות האזורית וכושר העמידה של ישראל. בנובמבר 1983 ובאפריל 1988 נחתמו הסכמי שיתוף פעולה אסטרטגים חסרי-תקדים, למרות לחץ ברוטאלי אמריקאי עקב מלחמת של"ג והאינתיפאדה הראשונה. הם נחתמו בגלל תרומה ייחודית של ישראל לאינטרס ארה"ב: מלחמה בטרור המוסלמי, הגנה נגד טילים בליסטים, בלימת ברה"מ ומשטרים פורעי-חוק, אספקת מודיעין ייחודי ושדרוג התעשיות הביטחוניות והאזרחיות.

 בניגוד לאובמה ואנשיו, יש בממשל, בקונגרס ובציבור בארה"ב מסה קריטית הסבורה שישראל מהווה תחליף יעיל להצבת עשרות אלפי חיילים אמריקאים ולהשקעת מיליארדי דולרים לשנה במזרח הים התיכון, גם אם היא עומדת על זכות יהודים להתיישב בערש ההיסטוריה היהודית.

ומהווה מבצר תמיכה בישראל. נאמנות המחוקקים היא בראש ובראשונה לבוחר ולהפרדה מוחלטת של הרשויות. לכן, רוב הסנאטורים הדמוקרטים דחו את מועמדו של אובמה לראשות המועצה הלאומית למודיעין, עקב תמיכתו של המועמד בסין ועוינותו לישראל. משקל הקונגרס עולה בעתות משבר כלכלי ועצמאות המחוקקים מתגברת ככל שמתקרבת מערכת הבחירות לקונגרס, הנפתחת בספטמבר 2009.

האם ראש ממשלת ישראל יירתע מהלחץ הפסיכולוגי, או דווקא יימנף את המציאות האסטרטגית במזה"ת ובארה"ב?

יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח התיכון וארה"ב