סלאם עליכום: נאום אובמה המלא

לכבוד הוא לי להיות כאן, בעיר העל-זמנית קהיר, ולהיות אורחם של שני מוסדות ראויים לציון. יותר מאלף שנים, אל-אזהר עמדה כמגדלור של למידה איסלמית, ובמשך יותר ממאה, אוניברסיטת קהיר היוותה מקור לפיתוח מצרים. יחד, אתם מייצגים את ההרמוניה בין המסורת והקדמה, ואת הכנסת האורחים של אזרחי מצרים. אני גאה לשאת עמי את רצונו הטוב של העם האמריקני, וברכת שלום מהקהילות המוסלמיות בארצי. סלאם עליכום.

אנו נפגשים בעת של מתיחות בין ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם - מתחים שנובעים בכוחות ההיסטוריים שמקורם הרבה לפני כל ויכוח מדיניות עדכני. מערכת היחסים בין האיסלאם למערב כוללת מאות שנים של קיום משותף ושיתוף פעולה, אך גם קונפליקט ומלחמות דת. בזמן האחרון, המתחים האלה הוזנו על-ידי קולוניאליזם שמנע זכויות והזדמנויות ממוסלמים רבים, והמלחמה הקרה, במהלכה היחס למדינות בעלות רוב מוסלמי לא היה קשור לשאיפותיהן העצמאיות. מעבר לזאת, השינוי הסוחף שהביאו עמם העת המודרנית והגלובליזציה הוביל מוסלמים רבים לתפוש את המערב כעוין למורשת האיסלאם.

קיצוניים אלימים ניצלו את המתחים האלה בקרב מיעוט קטן אך רב-עצמה של מוסלמים. המתקפות ב-11 בספטמבר 2001 ומאמציהם המתמשכים של הקיצוניים האלה לקחת חלק באלימות נגד אזרחים, הובילו אנשים במדינתי לתפוש את האיסלאם כעוין באופן בלתי-נמנע, לא רק לאמריקה ולמדינות המערב, אלא גם לזכויות האדם. תפישה זו הולידה עמה יותר פחד וחוסר אמון.

כל עוד מערכת היחסים שלנו תוגדר על-ידי ההבדלים בינינו, אנחנו נעצים את אלה הזורעים שנאה במקום שלום, המקדמים את הקונפליקט ולא את שיתוף הפעולה שיכול לעזור לכל עמינו להשיג צדק ושגשוג. מעגל החשד והריב חייב להגיע אל סופו.

הגעתי לפה על-מנת לחפש התחלה חדשה בין ארצות הברית והמוסלמים ברחבי העולם, כזו המבוססת על אינטרסים משותפים וכבוד הדדי, כזו המבוססת על האמיתה שאמריקה והאיסלאם אינם נפרדים, ולא צריכים להיות בתחרות. במקום, הם חופפים, וחולקים עקרונות משותפים - עקרונות של צדק וקדמה, סבלנות וכבוד לכל בני האדם.

אני מכיר בכך שהשינוי אינו יכול להתרחש בין-לילה. שום נאום בודד לא יכול להעלים שנים של חוזר אמון, גם אני לא יכול בזמן שהוענק לי לענות על כל השאלות הסבוכות שהביאו אותנו לנקודה הזו. אבל אני משוכנע שעל-מנת לנוע קדימה, אנחנו חייבים לומר בפתיחות את הדברים שאנחנו מחזיקים בלב, שנאמרים לעתים קרובות רק מאחורי דלתיים סגורות. חייב להיות מאמץ ממשי להקשיב זה לזה, ללמוד זה מזה, לכבד אחד את השני, ולחפש אחר בסיס משותף. כמו שהקוראן הקדוש מלמד אותנו, "היה מודע לאל, ואמור תמיד את האמת". זה מה שאני אנסה לעשות - לומר את האמת באופן הכי טוב שאני יכול, בענווה בפני המשימה העומדת בפנינו, ובנחישות באמונתי שהאינטרס שאנו חולקים כבני אדם חזק יותר מהכוחות שמפרידים בינינו.

חלק מהאמונה הזו נובע מהניסיון האישי שלי. אני נוצרי, אבל אבא שלי הגיע ממשפחה קנייתית שבה דורות של מוסלמים. כילד, ביליתי כמה שנים באינדונזיה ושמעתי את קריאות המואזין עם עלות השחר ועם רדת הערב. כגבר צעיר, עבדתי בקהילות בשיקגו בהן רבים מצאו כבוד ושלווה באמונתם המוסלמית.

כסטודנט להיסטוריה, אני מודע גם לחובה של האנושות לאסלאם. היה זה האיסלאם - במקומות כמו אוניברסיטת אל-אזהר - שנשא את לפיד הלמידה במשך מאות רבות, סולל את הדרך לרנסנס האירופי ולתקופת הנאורות. הייתה זו החדשנות בקהילות המוסלמיות שפיתחה את עקרונות האלגברה, המצפן המגנטי וכלי הניווט, השליטה שלנו בכתיבה ובדפוס, הבנתנו בהתפשטות המחלות וכיצד יש לרפאן. התרבות האיסלאמית העניקה לנו קשתות מלכותיות ומגדלים נישאים, שירה על-זמנית ומוזיקה מוערכת, קליגרפיה אלגנטית ומקומות להתבוננות עמוקה. במשך ההיסטוריה, האיסלאם הדגים במלים ובמעשים את האפשרויות לסבלנות דתית ושוויון בין הגזעים.

אני יודע גם שהאיסלאם תמיד היה חלק מהנרטיב האמריקני. האומה הראשונה שהכירה במדינתי היתה מרוקו. בחתימתו על אמנת טריפולי ב-1796, הנשיא השני שלנו, ג'ון אדמס, כתב כי "ארצות הברית אינה מחזיקה בדמותה שום טינה לחוקי, דת או שלוות האיסלאם". מאז, האמריקנים המוסלמים המייסדים העשירו את ארצות הברית. הם נלחמו במלחמות שלנו, שירתו בממשלה, נלחמו על זכויות האזרח, הקימו עסקים, למדו באוניברסיטאות שלנו, הצטיינו בענפי הספורט, זכו בפרסי נובל, בנו את הבניין הגבוה ביותר שלנו, והדליקו את הלפיד האולימפי.

כשהמוסלמי-אמריקני הראשון נבחר לאחרונה לקונגרס, הוא נשבע להגן על החוקה שלנו כשהניח ידו על אותו ספר קוראן שאחד מאבותינו המייסדים - תומס ג'פרסון - החזיק בספרייתו האישית.

כך שהכרתי את האיסלאם בשלוש יבשות, לפני שבאתי לאזור שבו הוא התגלה לראשונה. הניסיון הזה מדריך את אמונתי ששיתוף פעולה בין אמריקה והאסלאם חייב להיות מבוסס על מה שהוא האסלאם, לא על מה שהוא לא. אני מחשיב את המאבק נגד הסטריאוטיפים השליליים של האיסלאם, בכל מקום שבו הם מופיעים, כחלק מהאחריות שלי כנשיא ארצות הברית.

אבל אותם עקרונות חייבים לפעול גם בנוגע לתפיסת המוסלמים את אמריקה. בדיוק כמו שמוסלמים לא מתאימים לסטריאוטיפים גסים, כך גם אמריקה אינה סטריאוטיפ גס של אימפריה המרוכזת בעצמה. ארצות הברית הייתה אחד מהמקורות הגדולים ביותר לקדמה שהעולם ידע אי-פעם. נולדנו מתוך מהפכה נגד אימפריה. נוסדנו לאור האידיאל שכולם נולדו שווים, והקזנו דם ונאבקנו במשך מאות שנים על-מנת להעניק משמעות למלים אלה - בתוך גבולותינו וברחבי העולם. עוצבנו על-ידי כל תרבות, שנשאבה מכל קצה של כדור הארץ, והתחייבנו לעקרון פשוט: "אי פלוריבוס אונום" - מתוך הרבה יוצא אחד.

הרבה כבר נעשה בעצם העובדה שאפרו-אמריקני בשם ברק חוסיין אובמה יכול להיבחר לנשיאות. אבל הסיפור האישי שלי אינו כל-כך ייחודי. חלום האפשרויות לכל בני האדם לא התגשם עבור רבים באמריקה, אבל ההבטחה שבו תקפה עבור כל מי שבא בשערינו - וזה כולל כמעט שבעה מיליון אמריקנים-מוסלמים החיים כיום במדינתנו, שנהנים מהכנסה וחינוך הגבוהים מהממוצע.

מעבר לזאת, החופש באמריקה בלתי-נפרד מהחופש להאמין ולפעול לפי דתך. זו הסיבה לכך שיש מסגד בכל מדינה בברית שלנו, ומעל ל-1,200 מסגדים בתוך גבולותינו. זו הסיבה שממשלת ארצות הברית הלכה לבית המשפט על-מנת להגן על זכותן של נשים וילדות ללבוש חיג'אב, ולהעניש את אלה המונעים זכות זו.

אם כך, שלא יהיה כל ספק: האיסלאם הוא חלק מאמריקה. ואני מאמין שאמריקה נושאת בתוכה את העובדה שללא קשר לגזע, דת או מצב בחיים, כולנו חולקים את אותן שאיפות - לחיות בשלום ובביטחון, לזכות בחינות ובעבודה מכובדת, לאהוב את המשפחות שלנו, הקהילות שלנו והאלוהים שלנו. אנו חולקים את הדברים האלה. זו תקוותה של האנושות כולה.

כמובן, הכרה באנושיות המשותפת שלנו היא רק תחילתה של המשימה. מלים לבדן לא יוכלו למלא את צרכיהם של אנשינו. הצרכים האלה ייענו רק אם נפעל באומץ בשנים הקרובות, ואם נבין שהאתגרים עמם אנו מתמודדים משותפים לכולנו, והכישלון להשיגם ייפגע בכולנו.

למדנו מהאירועים האחרונים שכאשר המערכת הכלכלית נחלשת במדינה אחת, השפע נפגע בכל מקום אחר. כששפעת חדשה פוגעת באדם אחד, כולנו בסכנה. כשמדינה אחת חותרת לנשק גרעיני, הסיכון למתקפה גרעינית גדל עבור כל המדינות. כשקיצוניים אלימים פועלים באזור הררי אחד, אנשים נמצאים בסכנה מעבר לאוקיינוס. וכאשר חפים מפשע נטבחים בבוסניה ובדרפור, זהו כתם על מצפוננו המשותף. זו משמעות השותפות בעולם הזה במאה ה-21. זו האחריות שיש לנו כבני אדם האחד כלפי השני.

זו אחריות שקשה לקבל. ההיסטוריה האנושית מראה לנו לעתים קרובות תיעוד של אומות ושבטים המשעבדים זה את זה על-מנת לשרת את האינטרסים הפרטיים שלהם. ועדיין, בעידן החדש הזה, עמדות כאלה מביסות את עצמן. בהתבסס על התלות ההדדית שלנו, כל סדר עולמי המעדיף אומה אחת, או קבוצה אחת של אנשים, על-פני אחרות - סופו להתמוטט. אז לא משנה מה אנו חושבים על העבר, אסור לנו להיות אסירים שלו. אנו חייבים להתמודד עם הבעיות שלנו דרך שיתוף פעולה, יש לשתף את הקדמה.

זה לא אומר שעלינו להתעלם ממקור המתח. נכון, הוא טוען להיפך: עלינו להתמודד עם המתחים האלה בכנות. וכך, ברוח זו, הניחו לי לדבר בבהירות ובפשטות ככל שאני יכול על כמה נושאים נקודתיים, עמם אני מאמין בסופו של דבר ניאלץ להתמודד יחד.

הנושא הראשון עמו עלינו להתמודד הוא אלימות הקיצוניים, על כל סוגיה.

באנקרה הבהרתי כי אמריקה אינה - ולעולם לא תהיה - במלחמה עם האיסלאם. עם זאת, נתעמת ללא רחמים עם הקיצוניים האלימים, המהווים איום חמור על ביטחוננו. זאת, מכיוון שאנו דוחים את אותם דברים שכל האנשים, מכל הדתות, דוחים: הרג גברים, נשים וילדים חפים מפשע. חובתי הראשונה כנשיא היא להגן על העם האמריקני.

המצב באפגניסטן מדגים את מטרותיה של אמריקה, ואת הצורך שלנו לעבוד יחד. לפני יותר משבע שנים, ארצות הברית רדפה אחר אל-קאעידה

והטליבן עם תמיכה בינלאומית רחבה. לא עשינו זאת מבחירה, אלא מתוך הכרח. אני מודע לכך שכמה בוחנים או מצדיקים את אירועי ה-11.9. אבל תנו לי להבהיר: אל-קאעידה הרגו כמעט 3,000 בני אדם ביום הזה. הקורבנות היו אנשים חפים מפשע, גברים, נשים וילדים מאמריקה ומאומות רבות אחרות, שלא עשו דבר על-מנת לפגוע במישהו. ועדיין, אל-קאעידה בחרה לרצוח את האנשים האלה ללא רחמים, לקחת אחריות על המתקפה, ואפילו עכשיו מדגישה את נחישותה להרג בקנה מידה עצום. יש להם עמיתים במדינות רבות, והם מנסים להרחיב את אחיזתם. אלה לא אופציות לדיון, אלה עובדות עמן יש להתמודד.

אל תטעו: אנחנו לא רוצים להשאיר את הכוחות שלנו באפגניסטן. אנחנו לא רוצים בסיסים צבאיים שם. זה מצער עבור אמריקה לאבד את בניה ובנותיה הצעירים. המשך העימות הזה יקר מאוד, וקשה פוליטית. נשמח להחזיר הביתה כל אחד מחיילינו, אם נוכל להיות בטוחים בכך שאין קיצוניים אלימים באפגניסטן ופקיסטן, הנחושים להרוג כמה אמריקנים שיוכלו. אבל זה לא המצב עדיין.

זו הסיבה בגללה חברנו לקואליציה של 46 מדינות. ולמרות העלויות המעורבות, מחויבותה של אמריקה לא נחלשה. נכון, אף אחד מאיתנו לא אמור לסבול את הקיצוניים האלה. הם הרגו במדינות רבות. הם הרגו אנשים בני אמונות שונות - ויותר מכל האחרים, הם הרגו מוסלמים. הפעולות שלהם מנוגדות לזכויותיהם של בני האדם, להתקדמות האומות ולאסלאם. הקוראן הקדוש מלמד שמי שהורג אדם חף מפשע, שקול הדבר כאילו הרג את האנושות כולה; ומי שמציל אדם אחד, שקול הדבר כאילו הציל את האנושות כולה. האמונה המתמשכת של יותר ממיליארד בני אדם היא כל כך יותר גדולה משנאתם הצרה של כמה. אסלאם הוא לא חלק מהבעיה במלחמה בקיצוניות האלימה - הוא חלק חשוב בקידום השלום.

אנחנו יודעים גם שכוח צבאי לבדו לא עומד לפתור את הבעיות באפגניסטן ופקיסטן. לכן אנחנו מתכננים להשקיע 1.5 מיליארד דולר לשנה, במשך חמש השנים הקרובות, כדי לסייע לפקיסטן בבניית בתי ספר ובתי חולים, כבישים, עסקים ומאות מיליוני דולרים לסיוע לאלה שאיבדו את בתיהם. ובגלל זה אנחנו מספקים יותר מ-2.8 מיליארד דולרים על-מנת לסייע לאפגניסטן לפתח את כלכלתה ולספק שירותים לאנשים הנזקקים להם.

ברשותכם, אתייחס גם לנושא העיראקי. שלא כמו אפגניסטן, עיראק הייתה מלחמת בחירה, שהציתה חילוקי דעות עזים במדינתי וברחבי העולם. למרות שאני מאמין כי מוטב לעם העיראקי ללא הרודנות של סדאם חוסיין, אני מאמין גם שהאירועים בעיראק הזכירו לאמריקה את הצורך בדיפלומטיה ובבניית הסכמה בינלאומית, על-מנת לפתור את בעיותינו כשניתן. אכן, אנו יכולים לצטט את מילותיו של תומס ג'פרסון, שאמר: "אני מקווה שהחכמה שלנו תגדל עם כוחנו, ותלמד אותנו שככל שנשתמש בפחות כוח, כך נהיה מצוינים יותר".

כיום, לאמריקה יש משימה כפולה: לסייע לעיראק ליצור עתיד טוב יותר, ולהשאיר את עיראק לעיראקים. הבהרתי לעם העיראקי כי אנו לא רוצים בסיסים צבאיים, וכי אין לנו דרישה לאדמתם או משאביהם. ריבונותה של עיראק שייכת לה. זו הסיבה שהוריתי על הסרת הגדודים הלוחמים עד אוגוסט הבא. זו הסיבה שנכבד את הסכמינו עם ממשלת עיראק הדמוקרטית, לפיהם הכוחות הלוחמים יעזבו את ערי עיראק עד חודש יולי, וכל שאר החיילים יעזבו את אדמתה עד 2012. נסייע לעיראק לאמן את כוחות הביטחון שלה ולפתח את כלכלתה. אבל נתמוך בעיראק בטוחה ומאוחדת כשותפים, לא כפתרונים.

ולסיום, בדיוק כפי שאמריקה לא יכולה לסבול את אלימות הקיצוניים, אל לנו לשנות את עקרונותינו. אירועי ה-11.9 היו טראומה עצומה למדינתנו. הפחד והכעס שהם עוררו היו מובנים, אבל במקרים מסוימים הם הובילו אותנו לפעול בניגוד לערכים שלנו. אנו נוקטים עכשיו בפעולות ממשיות על-מנת לשנות כיוון. אסרתי באופן חד-משמעי על עינויים בידי ארצות הברית, והוריתי לסגור את הכלא במפרץ גואנטאנמו עד תחילת השנה הבאה.

כך שאמריקה תגן על עצמה תוך כבוד לריבונות האומות ולשלטון החוק. ואנחנו נעשה את זה תוך שיתוף פעולה עם הקהילות המוסלמיות, שמאוימות אף הן. ככל שהקהילות המוסלמיות יקדימו לבודד את הקיצוניים ולא לקבל אותם לקרבן, כך נוכל כולנו להיות בטוחים יותר.

מקור המתיחות העיקרי השני בו עלינו לדון הוא המצב בין הישראלים, הפלסטינים והעולם הערבי.

הקשר החזק של אמריקה לישראל ידוע היטב. הקשר הזה הוא בלתי שביר. הוא מבוסס על קשרים תרבותיים והיסטוריים, וההכרה שהשאיפות למולדת יהודית מקורן בהיסטוריה הטרגית לה אי-אפשר להתכחש. העם היהודי נרדף ברחבי העולם במשך מאות שנים. האנטישמיות באירופה הגיעה לשיא חסר תקדים בשואה. מחר אבקר בבוכנוולד, שהיה חלק ממערכת של מחנות השמדה, שם הם נכלאו, עונו, נורו, והומתו בגז על-ידי הרייך השלישי.

שישה מיליון יהודים נרצחו - יותר מכל האוכלוסייה היהודית בישראל כיום. הכחשת עובדה זו היא חסרת בסיס, נבערת ונתעבת. איום על ישראל בהשמדה? חזרה על סטריאוטיפים נתעבים על יהודים? זה עוול משווע, ורק גורם להעלות בקרב הישראלים את הזיכרונות המכאיבים, ומעכב את השלום שאזרחי האזור ראויים לו.

מצד שני, אי-אפשר להכחיש שהעם הפלסטיני - מוסלמים ונוצרים - סבלו בחיפוש אחר מולדת. במשך יותר משישים שנה הם סבלו את הכאב של העקירה. רבים ממתינים במחנות פליטים בגדה, בעזה, ובמדינות השכנות, לחיים בשלום וביטחון שמעולם לא היו להם. הם עמדו בהשפלות יומיות - גדולות וקטנות - שבאו עם הכיבוש. כך שלא יהיה ספק: המצב של העם הפלסטיני הוא קשה מנשוא. אמריקה לא תפנה את גבה לשאיפות הפלסטיניות הלגיטימיות לכבוד, להזדמנויות ולמדינה משלהם.

במשך עשרות שנים שרר קיפאון: שני עמים עם שאיפות לגיטימיות, כל צד עם היסטוריה כואבת שהופכת את הפשרה למתעתעת. קל להטיל האשמות: הפלסטינים על העקירה שבאה עם הקמת ישראל, והישראלים על העוינות המתמדת וההתקפות לאורך ההיסטוריה, גם בתוך גבולות ישראל וגם מחוץ להם.

אם נראה את העימות הזה רק מהצד האחד או השני, נהיה עיוורים לאמת: הדרך היחידה למימוש השאיפות של שני הצדדים היא דרך שתי מדינות - בהן הישראלים והפלסטינים יחיו בשלום וביטחון. זהו האינטרס של הישראלים ושל הפלסטינים, זהו אינטרס אמריקני ואינטרס של העולם. לכן אני מתכוון לפעול באופן אישי להשגת התוצאה, עם כל הסבלנות שהמשימה הזו מחייבת.

המחויבויות עליהן הצדדים הסכימו על-פי מפת הדרכים ברורות. כדי שיושג שלום, הגיע הזמן שכולנו נממש את ההתחייבויות שלנו. הפלסטינים חייבים לוותר על אלימות. התנגדות דרך אלימות והרג היא רעה ולא תצליח. במשך עשרות שנים, השחורים באמריקה סבלו כעבדים ממלקות של שוט, השפלה והפרדה גזעית. אבל לא אלימות גרמה לניצחון ולשוויון זכויות מלא, אלא העמידה הנחושה, בדרך השלום, על העקרונות לפיהם נוסדה אמריקה. אותו סיפור אפשר לספר על אנשים מדרום אפריקה עד דרום אסיה, ממזרח אירופה לאינדונזיה. זהו סיפור עם אמת פשוטה, שאלימות היא דרך ללא מוצא. זה לא סימן לאומץ. זה לא סימן של כוח לירות רקטות לעבר ילדים ישנים, או לפוצץ אישה זקנה באוטובוס. כך לא מתבצעת תביעה מוסרית. כך היא נכנעת.

עכשיו זה הזמן שהפלסטינים יתמקדו במה שהם יכולים לבנות. הרשות הפלסטינית חייבת לפתח את היכולת שלה לשלוט, עם מוסדות שמשרתים את הצרכים של האזרחים. לחמאס יש תמיכה בקרב הפלסטינים, אבל יש לו גם מחויבויות. כדי למלא תפקיד במילוי השאיפות הפלסטיניות ולאחד את העם הפלסטיני, חמאס חייב לסיים את האלימות, להכיר בהסכמי העבר ולהכיר בזכות ישראל להתקיים.

בה בעת, הישראלים חייבים להיות מודעים לכך שכמו שלישראל יש זכות קיום שאי אפשר להתכחש לה, כך גם לפלסטינים. ארצות הברית אינה מקבלת את הלגיטימיות של המשך ההתנחלויות הישראליות. הבניה הזו מפרה את ההסכמים הקודמים וחותרת תחת המאמץ להשיג שלום. הגיע הזמן שההתנחלות ייפסקו. ישראל חייבת למלא את ההתחייבויות שלה להבטיח שהפלסטינים יוכלו לחיות, לעבוד ולפתח את החברה שלהם. כשם שהמצב הנוכחי הורס את המשפחות הפלסטיניות, המשך המשבר בעזה אינו משרת את ביטחון ישראל, כך גם היעדר ההזדמנויות לתושבי הגדה המערבית. התקדמות בחיי היום-יום של העם הפלסטיני חייבת להיות חלק מהדרך לשלום וישראל חייבת לנקוט צעדים ספציפיים לאפשר התקדמות זו.

לבסוף, מדינות ערב חייבות להכיר בכך שיוזמת השלום הערבית הייתה התחלה טובה, אבל לא הסוף של המחויבות שלהן. אסור שהעימות הערבי-ישראלי יסיח את הדעת של אזרחי מדינות ערב מהבעיות האחרות שלהם. במקום זה חייבת לבוא עזרה לעם הפלסטיני לפיתוח מוסדות לקיום מדינה, הכרה בלגיטימיות של ישראל ובחירה בקדמה, ולא בהתמקדות בתבוסה העצמית של העבר.

אמריקה תתמוך במי שירדוף שלום ותאמר בפומבי את מה שאנחנו אומרים באופן פרטי לישראלים ולפלסטינים ולערבים. אנחנו לא נכפה שלום, אבל באופן פרטי מוסלמים רבים מכירים בכך שישראל לא תיעלם. ישראלים רבים מכירים בצורך בהקמת מדינה פלסטינית והגיע הזמן שנפעל בדרך שכולם יודעים שהיא האמיתית.

יותר מדי דמעות נזלו, יותר מדי דם נשפך. לכולנו יש מחויבות לפעול למען היום שבו אמהות של ישראלים ופלסטינים יוכלו לראות את ילדיהן גדלים בלי פחד. שארץ הקודש של שלוש האמונות הגדולות תהיה מקום של שלום, כפי שאלוהים ייעד אותה להיות. כשירושלים מוגנת ומהווה בית נצחי ליהודים, נוצרים ומוסלמים, מקום בו כל ילדיו של אברהם נאספו יחד בשלום, כמו בסיפור בו משה, ישו ומוחמד חברו לתפילה.

מקור המתיחות השלישי הוא האינטרס המשותף שלנו בזכויות ובאחריות של האומות בנוגע לנשק גרעיני.

נושא זה היווה מקור למתיחות בין ארצות הברית לבין הרפובליקה האסלאמית של איראן. במשך שנים רבות, איראן הגדירה עצמה בין היתר באמצעות התנגדותה למדינה שלי, ואכן יש היסטוריה גועשת בינינו. באמצע המלחמה הקרה, ארצות הברית מילאה תפקיד בקריסת הממשלה האיראנית שנבחרה באופן דמוקרטי. מאז המהפכה האיסלאמית, איראן מילאה תפקיד בפעולות של לקיחת בני ערובה ואלימות נגד חיילי ואזרחי ארצות הברית. זו היסטוריה ידועה. במקום להשאיר אותה לכודה בעבר, הבהרתי למנהיגי איראן ולאזרחיה כי מדינתי מוכנה להתקדם הלאה. השאלה, כעת, היא לא למה איראן מתנגדת, אלא איזה עתיד היא רוצה לבנות.

יהיה קשה להתגבר על עשורים של חוסר אמון, אבל נמשיך באומץ, הגינות ונחישות. יהיו נושאים רבים לדיון בין שתי המדינות, ואנו מעוניינים להתקדם בלי תנאים מוקדמים, על בסיס של כבוד הדדי. אבל ברור לכל המעורבים בדבר כי בכל הנוגע לנשק גרעיני, הגענו לנקודת האל-חזור. זה לא רק האינטרס האמריקני, זה מניעת מרוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון, שיכול להוביל את האזור ואת העולם כולו במורד דרך מסוכנת מאוד.

אני מבין את אלה הטוענים כי לכמה מדינות יש נשק שלאחרות אין. אף מדינה בודדת לא צריכה להחליט ולבחור איזה מדינות יחזיקו בנשק גרעיני. בגלל זה הדגשתי מחדש את מחויבותה של אמריקה ליצירת עולם בו לאף אומה אין נשק גרעיני. ולכל מדינה - כולל איראן - יש זכות לנגישות לכוח גרעיני למטרות שלום, אם היא ממלאת את המחויבויות שלה תחת האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני. המחויבויות האלה עומדות בלבה של האמנה, ויש לשמור עליהן, עבור על אלה המצייתים לה. אני מקווה כי כל המדינות באזור יכולות לחלוק את המטרה הזו.

הנושא הרביעי בו אני רוצה להתמקד הוא הדמוקרטיה.

אני יודע שהיו חילוקי דעות בנוגע לקידום הדמוקרטיה בשנים האחרונות, ורבים מחילוקי הדעות האלה נוגעים למלחמה בעיראק. תנו לי להבהיר: שום מערכת ממשל לא יכולה או צריכה להיכפות על אומה אחת, בידי אומה אחרת. עם זאת, הדברים אינם מחלישים את מחויבותי לממשלות המשקפות את רצון העם. כל אומה מעניקה חיים לעקרונות האלה בדרכה שלה, המעוגנות במסורות של אנשיה. אמריקה לא מתיימרת לדעת מה הכי טוב עבור כל אחד, בדיוק כפי שאנו לא מתיימרים לבחור את תוצאת מערכת בחירות שלווה. אבל אני כן אוחז באמונה שכל בני האדם נכספים לדברים מסוימים: היכולת לומר את אשר על לבך ולהביע דעתך בנוגע לדרך בה מושלים בך, ביטחון בשלטון החוק ובמנהל שוויוני של הצדק, ממשלה שקופה שלא גונבת מאזרחיה, החופש לחיות כפי שברצונך. אלה לא רק עקרונות אמריקנים, אלה הם זכויות אדם, ולכן נתמוך בהם בכל מקום.

אין דרך אחת למימוש ההבטחה הזו, אבל מה שברור הוא שממשלות שמגינות על הזכויות האלה הן יותר יציבות. דיכוי עקרונות מעולם לא הצליח להעלים אותם. אמריקה מכבדת את זכותם של כל קולות תומכי השלום ושומרי החוק להישמע ברחבי העולם, גם אם אנחנו לא מסכימים איתם. אנחנו מקבלים בברכה כל ממשלה נבחרת, שוחרת שלום - אם היא מושלת עם כבוד לכל אזרחיה.

הנקודה האחרונה חשובה מכיוון שישנם כאלה הטוענים לדמוקרטיה רק כאשר הם ללא כוח, אך ברגע בו הכוח בידם, הם חסרי רחמים בעודם מדכאים את זכויות האחרים. לא משנה היכן זה מתרחש, ממשלה של העם ובידי העם, קובעת סטנדרט אחד עבור אלה האוחזים בכוח: עליכם לשמור על הכוח שלכם תוך הסכמה, לא כפיה. עליכם לכבד את זכויות המיעוטים ולקחת חלק באמצעות רוח הסבלנות והפשרה, עליכם למקם את האינטרסים של העם ואת פעולתו התקינה שלך ההליך הפוליטי מעל לשיקולי מפלגתכם. בלי המרכיבים האלה, בחירות לבדן לא מייצרות דמוקרטיה אמיתית.

הנושא החמישי בו אנו חייבים לדון יחד הוא חופש הדת.

לאיסלאם יש מסורת גאה של סבלנות. אנו רואים אותה בהיסטוריה של אנדלוסיה וקורדובה במהלך האינקוויזיציה.

ראיתי אותה במו עיני כילד באינדונזיה, היכן שנוצרים אדוקים מקיימים את דתם בחופשיות בתוך מדינה מוסלמית ברובה. זו הרוח לה אנו נזקקים כיום. בני אדם בכל מדינה צריכים להיות חופשיים לבחור ולחיות לפי אמונתם, בהתבסס על נטיית מוחם, לבם ונפשם. הסובלנות הזו הינה הכרחית לשגשוג הדת, אבל היא מאותגרת בדרכים רבות ושונות.

בקרב כמה מוסלמים, ישנה נטייה מטרידה לאמוד את אמונתו של אדם על-ידי דחייה של אמונה אחרת. יש לקדם את העושר שבגיוון הדתות - בין אם מדובר במרונים בלבנון או הקופטים במצרים. הקווים המפרידים צריכים להסגר גם בקרב המוסלמים עצמם, בעוד ההפרדה בין הסונים לשיעים כבר הובילה לאלימות טראגית, בעיקר בעיראק.

חופש הדת מהותי ליכולתם של בני האדם לחיות יחד. עלינו לבחון תמיד את הדרכים בהן אנו מגנים עליו. לדוגמה, בארצות הברית חוקי מתן הצדקה הקשו על המוסלמים למלא את חובתם הדתית. בגלל זה אני מחויב לפעול יחד עם האמריקנים-מוסלמים, על-מנת להבטיח שהם יוכלו למלא את ה"זקאת".

באופן דומה, חשוב שהמדינות המערביות לא יימנעו מאזרחים מוסלמים לקיים את דתם באופן בו הם רואים לנכון - לדוגמה, על-ידי קביעה איזה בגדים על נשים מוסלמיות ללבוש. אנו לא יכולים להסוות עוינות כלפי דת כלשהי מאחורי מעטה של ליברליזם.

אכן, האמונה אמורה ללכד אותנו. בגלל זה אנחנו מקדמים פרויקטים שיקרבו בין נוצרים, מוסלמים ויהודים. בגלל זה אנחנו מקבלים בברכה מאמצים כמו הדיאלוג הבין-דתי שיזם מלך סעודיה, עבדאללה, וכמו מנהיגותה של טורקיה ב"ברית הציביליזציות". בכל רחבי העולם, אנו יכולים למנף את הדיאלוג לשירות הבין-דתיות, כך שהגשרים בין בני האדם יובילו לפעולה - בין אם מדובר במלחמה במלריה באפריקה, או אספקת סיוע לאחר אסון טבע.

הנושא השישי שבו אני רוצה לדון הוא זכויות האשה.

אני יודע שיש דיון בנושא. אני דוחה את השקפותיהם של כמה במערב, הטוענים כי אשה הבוחרת לכסות את שערה היא איכשהו פחות שווה, אך אני כן מאמין שאישה ממנה נמנע חינוך, היא אשה ממנה נמנע שוויון. זה לא צירוף מקרים שבמדינות בהן נשים מחונכות היטב, גדלים הסיכויים לחיים בשגשוג.

תנו לי להבהיר: נושאים של שוויון האשה הם בשום אופן לא רק נושא של האסלאם. טורקיה, פקיסטן, בנגלדש ואינדונזיה, הן דוגמאות למדינות בעלות רוב מוסלמי, שבחרו באישה שתנהיגן. במקביל, המאבק לשוויון האשה מתרחש באספקטים רבים של החיים האמריקנים, ובמדינות ברחבי העולם.

הבנות שלנו יכולות לתרום לחברה שלנו בדיוק כמו הבנים שלנו, והעושר המשותף שלנו יקודם כאשר נתיר לכל בני האדם - גברים ונשים - לממש את מלוא הפוטנציאל. אני לא מאמין שנשים חייבות לבחור אותן בחירות כמו גברים על-מנת להיות שוות, ואני מכבד את הנשים שבחרו לחיות את חייהן בתפקידים מסורתיים. אבל זו צריכה להיות הבחירה שלהן. בגלל זה ארצות הברית תחבור לכל מדינה מוסלמית, על-מנת לתמוך בהרחבת החינוך לילדות, ועל-מנת לסייע לנשים צעירות למצוא עבודה, באמצעות מיקרו-מימון, המסייע לבני האדם להגשים את חלומותיהם.