המשטרה רוקדת על הדודו
פרסום מכתב ההתאבדות של טופז, היה רגע הפרידה של המשטרה והתקשורת כאחד מסיקור הוגן של הפרשה
ייתכן שכבר נמאס לכם לקרוא את צמד המלים "דודו טופז", ואולי בצדק, שכן היה זה חגה הגדול של התקשורת הכתובה והמשודרת. כל מי שיכול היה להתבוסס בפרטי הפרטים עשה זאת בחמדה. עד לנקודה מסויימת באירועים זה היה - במונחי היחסים בין התקשורת לביו ידוענים, לגמרי לגיטימי. אבל מה שקרה אחר כך, הלהיטות שבה המשטרה שיתפה פעולה עם התקשורת על גבו של העציר טופז, הם עדות לכך שהמשטרה עצמה רוקדת על הדם ורומסת זכויות אדם, והתקשורת משתפת פעולה באורח מחפיר.
מזה שני עשורים וחצי מתקיים הסכם בלתי כתוב בין גופי התקשורת השונים לבין אנשים שמנסים לקדם את מרכולתם האמנותית והבידורית דרכה. אם מר סלב וגברת סלב רוצים שיכתבו וישדרו מידע על הספר, התערוכה, ההצגה, הסדרה, התוכנית או הדיסק שלהם, הם חייבים בתמורה למכור את אם-אמא שלהם, להתערטל עד ערייתם, להתוודות על שגיונותיהם, להחצין את ילדיהם, לבכות על גירושיהם, להיזכר בימי הסמים שלהם - ובתמורה יוענק להם מקום בעיתון או זמן שידור יקר מכל שיוכלו לקנות בפרסומת, וגם תקווה לשיווק המוצר התרבותי שלהם.
דודו טופז היה חלק מתעשיית המידע הרכילאי לגמרי מרצונו. פעמים חיזר אחרי עיתונאים כדי לקדם מכירות, פעמים חיזרו אחריו כדי לקדם מכירות של גוף התקשורת. המשחק התנהל על פי הכללים המקובלים עד למעצרו, והוא לא היה זכאי להגנה תקשורתית כלשהי מפני פרטי המעצר והחקירה. התקשורת לא "שפכה את דמו". הוא היה, על פי הודאתו בלבד, זה ששכר אנשים כדי לשפוך את דמם האמיתי, לא המטפורי, של אחרים.
ואז, מסיבות השמורות עימו, ניסה להתאבד - וכל הסכרים נפרצו. אירוע של נסיון התאבדות בתא המעצר הוא תמיד סיבה לדיווח, אבל כשהמשטרה חוגגת בברית בלתי קדושה יחד עם התקשורת, כשהמשטרה עצמה סוחרת במידע רכילאי השכם והערב, נותר העציר טופז חסר זכויות ומשולל כל הגנה הומנית מינימלית, וזה מפחיד, מפחיד מאוד.
כמות האינסלין שהזריק לעצמו, כמות האינסולין שהוא צורך כל יום, מצב הטשטוש בו נמצא בתא המעצר, תושייתם של סוהריו, העברתו לבית החולים – כל אלה לא היו חלק מחומר החקירה או מהפשעים עליהם התוודה, אלא מחומרי הרכילות שהמשטרה ביקשה להתהדר בהם כדי להראות עד כמה היא עצמה ממש בסדר, ולא כמו שהאזרחים סבורים, מין גוף עבש ובלתי יעיל, מיושן וחסר אמפתיה ובעיקר – לא מביא תוצאות במלחמה רצינית בפשע.
מעצרו של טופז, כמו מעצרו של בני סלע, היוו עילה למשטרה לחגוג את צדקתה, נחישותה ותושייתה במסיבות עיתונאים מתוזמרות היטב ובלחשנות שיטתית לכתבי הפלילים. כך נחשף גם הגועל: תמונות של שוטרים מצטלמים עם סלע המבוהל, פרטי מכתב ההתאבדות שדודו טופז כתב כדי להיפרד מילדיו – כולם קטינים – ופרטי הצוואה שלו.
פרסום מכתב הפרידה של אדם מהחיים ומילדיו, מכתב הנמצא מתחת למזרן בתא המעצר, ופרסומה של הצוואה הם רגעי הפרידה של המשטרה והתקשורת כאחד מסיקור הוגן של הפרשה. משם ואילך, גם המשטרה וגם התקשורת חשודים בעיני בפגיעה חמורה בזכויותיו של עציר לכבוד אנושי מינימלי ולהגנה מפני רכילאים, יהיו קציני משטרה או כתבים.
כאן אין עוד הסדר לקידום מכירות או חשיפה של פרשת פשע: כאן רוקדים על הדם ונהנים מאוד, ואפילו לא מודעים לכך.
אם משטרת ישראל חושבת שפעלה בעניין הזה בהגינות, אני חוששת לגורלם של עצירים אחרים שייקלעו לטיפולה. אם לא, שתודיע בבקשה מי אחראי להדלפה, ותעניש את המדליף באופן שלא ישאיר מקום לספק שעשה מעשה נבלה. מהתקשורת, לצערי, אינני יכולה לבקש זאת. שנים ארוכות מדי של חשיפת המוצנע והפרטי בתואנה של "אינטרס ציבורי" עיוורו את עיניה להבדלים בין זה לבין זה. אבל להתבונן במראה ולהתבייש, אף פעם לא מזיק.
