לבני, שפרי הופעתך

ציפי לבני עדיין עדיפה בעיני על פני כל ראשי הסיעות האחרים, ולא רק מפני שהיא אשה והם גברים. היא מייצגת גם מודל של צעירה יחסית לפוליטיקה, הגונה, צנועה, עניינית ופתוחה. לכן אמשיך לתמוך בה. יחד עם זאת, הופעותיה הפומביות האחרונות, מבהירות כי אין לה בשורה של שינוי חברתי. היא אינה נועזת דיה כדי להציע אלטרנטיבה שעשויה להביא את נהירת חלקו הגדול של הציבור, שנקעה נפשו מפוליטיקה של הישרדות ושל התנכרות למצוקות, אל החלל האלקטוראלי ההולך ומתרחב.

כך, למשל, בכנס בית ברל לחברה ולחינוך שהתקיים בשבוע שעבר התייחסה לבני לאובדן האמון של הציבור במנהיגות. היא עמדה על כך שמרביתו נמצא במרכז ותומך במדיניות מתונה ורק בשוליים נמצאות קבוצות קטנות וקיצוניות. אני סבורה שלבני אינה מבינה את עומק הבוז שרוחשים האזרחים למרבית הפוליטיקאים ומקורביהם, ואת הייאוש ממנהיגות שלא מסוגלת להתמודד עם מצוקות חברתיות באומץ, בלא להתרפס בפני קבוצות הכוח בישראל ולשרת את האינטרסים שלהן.

הרושם שעלה מדבריה הוא, שהיא ומפלגתה אינן מודעות לעוצמת הניכור של מרבית הציבור בארץ מ"הנהגתו" ולוואקום האלקטוראלי, שבשורה מסוגו של אובמה עשויה למלא. לבני מעדיפה, כנראה, לחזור בדבריה על מסרים קליטים ובעלי ערך מפוקפק כמו "חוקה לישראל", "ישראל סובלת מהיעדר חזון", "ישראל נסוגה לאחור במושגים של מצוינות מול הקהילה הבינלאומית".

בכנס שעסק בהשלכות המשבר הכלכלי על החברה והחינוך לבני לא ביטאה ולו מסר חברתי אחד ברור, וחזרה להתעלם מסוגיות "פמיניסטיות". היא לא אמרה דבר על מערכת החינוך הקורסת ולא על משכורותיהן הדלות של המורות, היא לא נגעה בפיטורים המתרחבים אשר מעמיקים את הפערים ואת העוני ולא בסוגיות האבטלה והעובדים הזרים.

היא לא התייחסה לתעשיית הפשע של הפורנוגרפיה בישראל המכה בנשים בפרט ובחברה בכלל. גם לא הזכירה במילה את הלך הרוח הגזעני שסכנותיו הולכות ומתחזקות עם יוזמות החקיקה נגד הערבים של הימין המתלהם. היא מופיעה כפוליטיקאית מצויה הנזהרת לומר את מה שכדאי.

כמו כמעט כל הפוליטיקאים, היא לא נוגעת בכוחן חסר הרסן של רשויות הרווחה, הנתמכות על ידי בתי המשפט, ומגבירות כל העת את קצב גזילת פעוטות וילדים מידי הורים מקבוצות מוחלשות. שהרי ברור שאם תעסוק בסוגיות מהותיות מעין אלו היא עלולה לעמוד מול זעמה של ביורוקרטיית הרווחה ומוקדי כוח אחרים ולהיעלם מהפוליטיקה.

לבני ומפלגתה מייצגות את מעמד הביניים והעליון, שאין להם עניין בשינויים חברתיים משמעותיים. שיא מאבקם הוא בכינון חוקה, בחיזוק בתי המשפט החילוניים ובמניעת הרחבת סמכותם של בתי הדין הרבניים.

מרבית הציבור בישראל, שאין לו דבר עם ההגמוניה המחברת בין האליטות של ההון, הפוליטיקה התקשורת והצבא, שנשענות על תמיכה של פוליטיקאי הדת, כמה לשינוי נרחב. הוא מתקנא בחברה האמריקנית שכנראה תזכה לכך, בזכות התעוזה והאנושיות של ברק אובמה.

הציבור ברובו מייחל למנהיגים שהם בני אדם עם רגישות חברתית כנה במקום אלו שאימצו דפוסי התנהגות כוחניים, נהנתנים ואטומים.

ככל שעולה מהתנהלותן של לבני ומפלגתה עד כה, אין לתלות בהן תקוות שיהפכו את קדימה לאמצעי למהפכה חברתית בעזרת מפלגה הנבנית מתמיכה רחבה ושורשית בקרב הציבור בכלל ובקרב מרבית הנשים בישראל בפרט