מוכר מדי, מאולץ מדי
אלבומה החדש והשישי של להקת "פלסיבו" מוכיח שבלי קשר לגילם הביולוגי, חברי הלהקה עדיין שרויים בייסורי התבגרות עם שירים דרמטיים העוסקים במיניות מבולבלת ורגשי נחיתות
באמצע הניינטיז, כשפלסיבו הפציעה לראשונה בשמי הרוק הבריטי, היא נחשבה חיה מאוד משונה בגן החיות של עמוסי המבטא וקורעי המיתרים. בריאן מולקו הצטייר כטווס ססגוני עם יכולת כתיבה ישירה וחוש אופנה משובח שהתחברו עם יכולת שיווק נדירה.
מהתמהיל הלא שגרתי הזה יצאה להקה מנצחת ומצליחה, שהמאזין המהופנט האמין לכל מילה שלה, בזכות קסם הכאב והחריגות שהחבר'ה האלה מכרו בכמויות יפות. תריצו קדימה 13 שנים וחברי פלסיבו משחררים אלבום שישי כשהם גדולים יותר, חכמים יותר ומלאי ניסיון חיים. אז למה זה יוצא כל כך בוסרי? או. שאלה טובה.
מולקו מ"פלסיבו". דומה לאניה בוקשטיין? (צילום: MCT)
את "Battle for the Sun", אלבומם השישי, מקדם "For What It's Worth", סינגל ראשון קליט ומוצלח עם קליפ מדויק למידותיו של MTV2, כולל דמעות באיי-ליינר שחור, בחור מחזיק את הראש בין הידיים, נערה צעירה שכובה על מיטה ושלל אימג'ים גותיים כשעל כולם מנצח אחד בריאן מולקו, בשיער ארוך מתמיד שמשווה לו דמיון מסוים לאניה בוקשטיין. החבר'ה היטיבו לבחור סינגל ראשון נותן בראש עם פוטנציאל להיטי היסטרי. אבל משהו בכל העסק כבר מתחיל להריח מאולץ מדי ומוכר מדי.
נראה שפלסיבו חזרה לעשות רוק גיטרות רועש ומלוכלך, עם נטייה קשה לאובר-דרמטיות: "Ashtray Heart" ו-"The Never Ending Why", למשל, הם להיטי פלסיבו קלאסיים, עם המלודיה הנעימה לשירי אהבה עדינים, המכוסה בשכבות של דיסטורשן חורק ושטוח. מולקו מודע לבעייתיות של הקול הדק והייחודי שלו, וכרגיל, הוא מרבה להרעיד אותו כדי לחפות על מנעד קולי צר.
משחקי רוצח-מאהב
כרגיל, השירים באלבום מתעסקים במיניות מבולבלת, רגשי נחיתות ואובדן. קחו למשל את שיר הנושא: מלבד תצוגה יפה של יכולתו ומקוריותו של סטיב פורסט, המתופף החדש, הוא מכיל שורות כמו "אני אתנהג כאילו זה לא כואב, אתה היית נטל שחור וכבד, אני לא אשתתף" ומלהטט במשחקי רוצח-מאהב שכבר שמענו בעבר.
יש כאן פּאנק-רוק גלאמי עמוס כלי מיתר, מלודיה והפקה מנופחת וכל שטיק שאפיין תמיד את היצירה האובר-דרמטית של השלישייה הלונדונית. להגנתם ייאמר, שבמקום בו אמנים רבים בחרו להתמסר לצליל הממוחשב והקר, חברי פלסיבו ממשיכים ליצור רוק-פופ גיטרות מאוד מלודי וסוחף. אבל נראה שהרצון לשחרר אלבום אפי, גדול מהחיים וכואב הביא אותם למשיכה מיותרת ומלאת פאתוס עד כדי גיחוך של כמה מהשירים. הבולט מביניהם הוא "Julien", שנשמע ממש כמו יציאה של "Evanescence", מינוס השמלות המנופחות.
לא חסרים כאן רגעים יפים, גם אם הם קבורים בים של מניירות, ומשחקי מיניות מטושטשת שכבר לא מרגשים אף אחד. כך יוצא ש-"Speak In Tongues" באמת מצליח לרגש לקראת ההתגברות שבסופו, ו-"Happy You're Gone" היה יכול להיות שיר מצוין, אפילו שהוא מזכיר לא במעט את מיי כמיקל רומנס.
יציאות ביטלס
דווקא הרגעים בהם פלסיבו מנסה פחות לרגש בכוח יוצאים הכי טוב. ללא ספק, שתי ההפתעות של האלבום באות בצורת "Bright Lights" ו-"Kings of Medicine". הראשון מאופיין בריף אופטימי שמימי, והוא סינגל עתידי בטוח, רועש בדיוק במידה הנכונה. השני, שגם סוגר את האלבום, הוא מינימליסטי ומתומצת יותר, באופן לא מתאמץ ומאוד עדין. נגיעות הסקסופון אפילו מזכירות יציאות ביטלס מוקדמות.
"Battle For The Sun", יותר מכל, נשמע כמו משהו שהאחים הקטנים של מי שקנו את "Without You I'm Nothing" מ-98' יעריכו. בעוד מאזיניהם המקוריים גדלו התפתחו, חטפו כמה כאפות והבינו שאי אפשר להישבר מכל דבר, פלסיבו ממשיכים לעשות דרמה גדולה ופומפוזית מכל לב שבור. גם אם אנחנו לא מצפים שיפנימו את הגיל הביולוגי שלהם ויתמתנו, היה נחמד אם בשלב זה של הקריירה שלהם, מולקו וחבריו היו הולכים על משהו קצת פחות בטוח וקלישאתי.
פלסיבו, Battle for the Sun, "אן.אם.סי יונייטד"
