מסע לארץ האחרת

לפני 3300 שנה חזרו 12 נשיאי שבטים ממסע קצר בן 40 יום בארץ ישראל. על גבם מפירותיה המשובחים של הארץ ובפי עשרה מהם מסר ברור- בואו נישאר כאן, במדבר. אין לנו כוח. חבל על הזמן. האנשים שם חזקים וגדולים. אנחנו חלשים וקטנים. ריאליזם צרוף. ומולם ניצבים שניים הטוענים בתוקף שיש מה לעשות. שצריך לעשות. שזו בדיוק השעה להתעלות להתגבר ולהתחזק. שבחיים זה לא הכל ריאליה. שחייבים להאמין. שיש לנו כח. שחייבים להגיע הביתה - כי אין לנו ארץ אחרת.

לפני 27 שנים חזרתי ממסע קרב בלבנון. כעת חיה, ביום חמישי י"ט בסיוון, גדוד שיריון נכנס לקרב בלבנון, קרב שלימים יקרא "הקרב בסולטן יעקב". יהיה זה קרב עקוב מדם שימשך עד יום שישי, כ' בסיוון תשמ"ב. למעלה מ-20 לוחמים לא ישובו מהקרב. עשרות פצועים ישאו את כאבם ונכותם לכל החיים, ושישה שבויים ונעדרים לא יהיו איתנו. מתוכם במשך השנים חזרו שניים בחיים, אחד הרוג, ושלושה נעדרים עד היום.

הייתה זו מלחמה עם הרבה פוליטיקה בצידה. הייתה זו מלחמה בה תוך כדי המלחמה הפגינו מול בית ראש הממשלה ובכיכרות. הייתה זו מלחמה בה אלוף משנה בשריון פורש מתפקידו תוך כדי הקרבות מכיוון שסירב להיכנס לבירות. הייתה זו מלחמה בה הצבא לחם בצפון ובתי הקפה בתל אביב מלאו אדם ובליינים כאילו היו אלו שני עולמות. ואנחנו, חיילים צעירים, לוחמים בלבנון, כשמאחורינו אורותיה של קרית שמונה ומטולה, כשאנו יודעים שאם אנחנו לא נהיה כאן, אז הם יהיו כאן. שעכשיו הגיע התור שלנו למסור את הנפש על הארץ - כי אין לנו ארץ אחרת.

מעבר חד לפולין

לפני שלושה ימים חזרתי ממסע לפולין. הדרכתי משלחת של 120 סטודנטים ישראלים מכל רחבי הארץ במסע לפולין. משלחת של התאחדות הסטודנטים בישראל. עברנו בגטאות ובמחנות - מתבוננים ושואלים - איך? כמה? למה? מנסים להבין מה היה, מנסים לדמיין מה קרה, מנסים לחשוב איך היינו אנחנו מתנהגים אילו היינו אז ושם. משלחת של סטודנטים ישראליים, אקדמאים, לאחר שירות בצבא, כאלו שלא יודעים מהי גלות ומהי השפלה, מהו רעב ומהו גירוש - מנסים להתחבר ולחוות, מנסים לקחת איתנו בסוף המסע את התובנות והמסקנות. על הדרך - על קירות בתי כנסת בקרקוב - צלבי קרס. לא אחד ולא שניים. הסטודנטים נעמדים, מתבוננים, מהרהרים.

כל אחד יחזור משם ללימודים, למילואים, לחיי היום יום בישראל. כל אחד ועולמו, כל אחד והשקפותיו. יודעים ומודעים שעם כל הגוונים, הגישות, המחלוקות וההבדלים, צלבי הקרס מזכירים לנו שוב ושוב - שכדאי מאד מאד לשמור על מה שיש- כי אין לנו ארץ אחרת.

אולי אין קשר ביניהם. אולי יש. החל מהיום ועד מחר, עת נעבור בין בתי העלמין הצבאיים בקרית שמונה ובקרית שאול, בחיפה וברחובות, לפקוד את קברי חברינו מלבנון, עת נעמוד בתפילה למען חברינו הנעדרים, עת נתקשר שוב לעודד את המשפחות המזדקנות - כל מראות המסעות הללו ותובנותיהן יעברו בסך לנגד עינינו.

הדי נאומי הנשיאים, ראשי הממשלות והפוליטיקאים - אלו שכבר נישאו ואלו שעדיין לא - יהדהדו באוזנינו. ואנו נמשיך במסענו ובמצעד החיים שלנו בארץ האחת והיחידה, בה חי העם היחיד והמיוחד שלנו, שקורות חייו ועברו, כמו גם מציאות חייו הנוכחית - מזכירה לו שוב ושוב - שאין לו ארץ אחרת.