ההתנחלויות הן מכשול לשלום?

אם ראש הממשלה בנימין נתניהו חשב שלאחר נאומו תתמתן ביקורת הממשל האמריקני על ההתנחלויות, הרי שטעות בידו. אך זו הזדמנות להבהיר עד כמה שגוי אותו קו שמוביל הנשיא האמריקני בנוגע להתיישבות ביהודה ושומרון.

בספטמבר 2005 עקרה ישראל 25 התנחלויות בעזה ובשומרון. עזה הפכה ל"יודנריין" כדי לקדם דו-קיום ישראלי-פלסטיני, להעניק רוח גבית למתונים, ולבלום קיצונים פלסטינים. הציפיות התבדו. עקירת ההתנחלויות נתפשה בעיני הערבים כקריסת כוח העמידה של סמל העוצמה הישראלית (שרון), הסלימה הברחות, ייצור ושיגור טילים ליישובי הנגב, והכשירה את הקרקע לעלייה מטאורית של החמאס. אבל אובמה עדיין רואה בהתנחלויות מכשול קריטי לשלום.

הנשיא האמריקני רואה בהתנחלויות את שורש העוינות הערבית כלפי ישראל. אך המתקפה הערבית-פלסטינית על ישראל לא פרצה כתוצאה מהתנחלויות. כידוע, הן הוקמו רק לאחר מלחמת 1967, לאחר הקמת אש"ף ב-1964, לאחר מלחמות 1956 ו-1948, לאחר טבח יהודי חברון וגירוש יהודי עזה ב-1929, לאחר עקירת יישובי גוש עציון וטבח מתיישביו בשנות ה-20, ה-30 וה-40 ולאחר הריסת כפר דרום ב-1948.

ריבונותה של ירדן ביהודה ושומרון הוכרה רק על ידי בריטניה ופקיסטן. הריבון האחרון בשטח, לפי האו"ם, היה המנדט הבריטי מ-1922 שהועיד את האזור לבית לאומי יהודי. סעיף 6 של המנדט מציין את זכות ההתיישבות היהודית ביו"ש, אותה הגדיר כערש ההיסטוריה היהודית.

השופט סטיב שוויבל, הנשיא לשעבר של בית המשפט הבינלאומי בהאג, קבע שנוכחות ישראל ביו"ש מעוגנת בזכות ההגנה העצמית, ולכן אינה מהווה "כיבוש". יוג'ין רוסטאו, ממחברי החלטת מועצת הביטחון 242, טען שליהודים הזכות להתיישב ביו"ש גם לפי 242. גם הסכם אוסלו וגרורותיו אינם אוסרים על התיישבות יהודית ביו"ש.

הנשיא אובמה עומד בפני אתגרים חסרי-תקדים של כלכלה קורסת, מלחמות עיראק ואפגניסטן, הר-געש העלול להתפרץ עם פינוי עיראק, השתלטות אפשרית של הטליבאן על פקיסטן הגרעינית, התלקחות אפשרית בין הודו לפקיסטן, איום גרעיני מצפון קוריאה ואיראן, איום הטרור המוסלמי על משטרי מצרים, סעודיה וירדן, שאפתנות רוסיה וסין, תסיסה אנטי-אמריקנית בדרום ומרכז אמריקה, אלימות בגבול מכסיקו-ארה"ב, ועוד. כיצד קורה שהוא מקדיש את מיטב זמנו להתנחלויות, מתוך תפיסה שהן מכשול קריטי לשלום?

לחצו של אובמה להקפאת ההתנחלויות מסיט את תשומת הלב מהמכשול המרכזי לשלום: התנגדות ערבית לקיום, ולא רק לגודל המדינה היהודית על אדמה המוגדרת כהקדש מוסלמי. בניגוד לרצונו, הנשיא אובמה מוסיף שמן ולא מים למדורת האלימות באזור.

אם הנשיא אובמה רואה ב-300 אלף יהודים לצד 1.5 מיליון ערביי יהודה ושומרון מכשול לשלום, מדוע יראה ב-1.4 מיליון ערבים לצד ששה מיליון יהודי "הקו הירוק" דוגמא לדו-קיום בשלום? אם אובמה סבור שעקירת יישובים ערביים בתחומי ה"קו הירוק" תהווה הפרה של זכויות אדם, מדוע יראה בעקירת יישובים יהודים ביו"ש תרומה לזכויות האדם ולשלום?

אם הבית הלבן מצדיק התנגדות פלסטינית לנוכחות יהודית ביו"ש, אפילו תחת ריבונות פלסטינית, האם יצדיק התנגדות ישראלית לנוכחות ערבית בתחומי "הקו הירוק"? אם נוכחות יהודית ביו"ש תחת שלטון פלסטיני תהווה הזמנה ללינץ', מה מסיק מכך אובמה על כוונות הפלסטינים ועל זהות המכשול האמיתי לשלום?

האם אין הלחץ האמריקני החד-צדדי מלמד שלא מדובר במשא ומתן, אלא ב"משחק מכור" המסרס את עקרון ה"תן וקח"? אותו לחץ מעניק פרס לטרור, שנתפש על ידי שולחיו כהחלשת ישראל, ולכן מסלים ציפיות, דרישות ואלימות. למרות כל אלה, אובמה עדיין רואה בהתנחלויות מכשול קריטי לשלום.

יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח התיכון וארה"ב