דרכים צדדיות
בהופעת הסולו של אדי ודר זכה הקהל לקבל את קול הזהב נטו, ללא תיווך. באווירה חמימה וביתית ופיספוס אחד או שניים, שילב ודר בין שירי הפסקול שהלחין לשירי פרל ג'אם וחידושים לאחרים, והוכיח שהוא מסתדר מעולה גם בלי הלהקה
הרומן שלי עם אדי ודר התחיל מעט לפני הגיוס. בחורף 92' התמזל מזלי לתפוס להקה לא מוכרת בתחילת דרכה בשם פרל ג'אם, בהופעה ראשונה בלונדון. זו הייתה הופעה עם אנרגיות בלתי רגילות של הלהקה, שנייה לפני שהפכה להצלחה גלובלית. ודר, צעיר ארוך שיער, נאיבי, פרוע וכריזמטי, בלט בזכות הקול היפהפה ויוצא הדופן והכנות הכובשת ובסוף ההופעה הוא אפילו הזמין את הקהל באולם הקטן לשתות איתו בפאב הקרוב.
מאז עברו כמה שנים - ודר התבגר, הסתפר, עיכל את ההצלחה, עבר משבר או שניים וכתב כמה שירים, אך נותר אחד הקולות היפים ברוק של העשורים האחרונים. הוא חוצב קירות כשהוא צווח בשירים הגראנג'יים, אבל ממיס הרים ולבבות כשהוא שקט ואקוסטי. בהופעות הסולו הנדירות שלו, הקהל מקבל את קול הזהב הזה נטו ובמיטבו, וזו סיבה טובה מספיק בשביל להצפין לאולבני.
מסך קטיפה אדום הסתיר את הבמה באולם ה-Palace המרשים שבעיר. המסך עלה על רקע צלילי גיטרה אקוסטית של השיר "Far Behind" מאלבום הסולו האחרון ומגלה את הבמה, המעוצבת כמו סלון ביתי ונעים: שטיח עגול, מזוודות, שולחן עבודה שעליו טייפ סלילים וכסא מעוצב ככפות רגליים שעליו גיטרה לבנה. ודר ישוב על כסא במרכז הבמה, רכן על הגיטרה והקיש ברגל ימין על פלטת עץ מחוברת למיקרופון. הקול שלו במיטבו והאקוסטיקה המעולה באולם העבירה אותו באופן מדויק.
כבר בשיר הראשון פיספס ודר את אחד האקורדים בשיר, עצר לרגע קל, קילל והמשיך. זה יקרה עוד כמה פעמים במהלך ההופעה. בתום השיר התיחס לביקורות בעיתון שטענו שהופיע שיכור ביום הקודם. ודר הסביר שלפעמים ניתק הקשר בין המוח לידיים והתלוצץ שהמבקר צריך לראות אותו כשהוא באמת שיכור (האמת שראיתי אותו מופיע שיכור בעבר, ואין ספק שהוא צדק).
מיד אחר כך הוא עבר לגיטרה החשמלית בשביל השיר הבא, "Sometimes" מ-No Code של פרל ג'אם. בקהל הרבה מעריצים אדוקים של הלהקה שהכירו היטב כל מילה והצטרפו אליו בשירה. אחר כך המשיך בביצוע שני שירים של קאט סטיבנס: "Trouble" ו-"Don’t Be Shy". קשה להיכנס לנעליים של זמר עם קול כמו סטיבנס, אבל ודר עשה עבודה מצוינת והכניס בהם נופך אישי ומרגש. בגירסה חשמלית יפה ומצמררת לשיר "Dead Man", שכתב לפסקול הסרט "איש מת מהלך", היא ניגן ממש לא רע על גיטרה והוכיח שגם בלי שני הגיטריסטים של פרל ג'אם, הוא יכול להחזיק שיר.
גיטרה על כיסא מעוצב ככפות רגליים
אחרי רצף שירים מאלבום הסולו, ודר העניק גירסה חלקה ויפהפיה ל-"Driftin'", כשהוא מלווה את עצמו במפוחית. הגירסה שלו לשירם של הביטלס, "You've Got To Hide Your Love Away", הפכה למעין שירה בציבור והצליחה להחיות את השיר המעט שחוק בזכות הקול שלו. אחרי שני שירים של ברוס ספרינגסטין, "Growing Up" ו-"Open All Night", ואז לסיום החלק הראשון של המופע מקבל הקהל מתנה את גירסתו ל-"Porch" מאלבום הבכורה "Ten" בעיבוד אקוסטי ויפה בה הוא שובר את הקצב של השיר בפזמון ונותן לו פירוש חדש. הקהל קפץ עד הגג.
להדרן חוזר ודר מלווה בזמר שחימם את המופע, ליאם פין, ויחד הם ביצעו בשני קולות את "Society", גם הוא מהפסקול. שני שירים ישנים של פרל ג'אם, "Parting Ways" ו-"Wishlist" מביאים את ההופעה כמעט לסופה. המסך נסגר והקהל שואג וקורא לעוד. כשהמסך נפתח בפעם אחרונה, עמד ודר בתוך מעטה עשן סמיך, עם זמרת הליווי וליאם פין בתופים. יחד הם סיימו בביצוע בומבסטי ל-"Hard Sun". ודר ירד אל הקהל, לחץ את ידי המעריצים שעה ארוכה ובסופו של דבר נפרד סופית. בדרך הגשומה חזרה דרומה, קשה למחוק את החיוך הענקי מהפרצוף.
לפנייה לכתב/ת 
