תורת הנאום

אולי לעולם לא יידעו לנאום כאן "נאום היסטורי" ששווה להדפיס ולשמור, נאום שהוא לא רק אירוע פוליטי אלא גם ציון דרך תרבותי. הלא טובי הכותבים עברו על הנוסח - דויד גרוסמן ואיל מגד גוייסו כבעלי אוזניים טובות במיוחד - הלוקיישן המדהים נבחר בהקפדה, היה הרבה בילד אפ וגם קצת פליי דאון, תלוי את מי שואלים (וכולם עונים באנגלית), ומה קיבלנו? חצי שעה של התבוננות והאזנה מרוכזת לראש הממשלה המגיש לאומתו, בשכנוע עצמי עמוק, ממרח קלישאות חבוט עד זרא שכמוהו אנחנו שומעים כבר עשורים ארוכים – בעיקר מפי שמעון פרס. השטאנץ לא השתנה, רק המדקלמים התחלפו.

והנה המרכיבים הסודיים של ממרח השטאנץ: ראשית כל, אנחנו קטנים ומוקפים אויבים, וכך האיום האיראני חשוב וקודם מבחינה רטורית וכרונולוגית ללוח הזמנים שלשמו התכנסנו. שנית, אנחנו נורא צודקים, ולראיה פוגרומים ושואה, נביאי ישראל ומשפחות שכולות, "איבדתי אח" וגלעד שליט עדיין בשבי.

אבל יש תקווה, לתיירות ארכיאולוגית, לתיירות בכלל ולשיתוף פעולה בטפטפות וצינורות נפט וגז ויזמים מארצות ערב שיבואו וישקיעו, וכל זה נאמר במיש-מש שאין בו יותר מדי סדר הגיוני או מבנה דרמטי מושכל, רק כדי להגיע לנוסחה שהיא ביבי במיטבו (כלומר, ערב בחירות) : יתנו – יקבלו. כלומר, ינוהל (בעתיד, מתישהו) משא ומתן עם הפלסטינים ללא תנאים מוקדמים, אם רק יסכימו לכל תנאינו המוקדמים. אחר כך נראה מה ייצא.

אני מניחה שבקרב הקהל המופלא בלוקיישן הכי אוהד לנתניהו שאפשר למצוא – אוניברסיטת בר אילן ולא הכנסת הבלתי-מנומסת – היו גם כמה אנשים נושאי תארים אקדמיים, שאמנות הרטוריקה לא זרה להם, והם מסוגלים להבחין אפילו בין טיעון לאוונטה בלי להתבלבל. וראה זה פלא, כולם עד אחד מחאו כפיים בשיאי השטאנץ. וכשראש הממשלה ממש התחנן לתשומת ליבם במשפט הנעבעכי "גם לפלסטינים יש זכויות", אפילו צלילהּ של היד האחת המוחאת כף לא נשמע שם.

אולי כל זה נשמע טוב יותר ומשכנע יותר באנגלית, ואולי בה אפשר היה לחלץ חזון מן השטאנץ וטפטפת מן הברברת, אבל שפת הגוף המהוססת עד מתוחה של נתניהו התגייסה אף היא לחיזוק הטיעונים היותר חלשים: בדיוק כמו ברק אובאמה, על רקע התכלת העזה של קיר האולם, צודד נתניהו את גופו ב-45 מעלות כלפי המצלמה כדי לחזק את טיעונו. כאן מתחיל וכאן גם נגמר הדמיון.