לא לומר דבר בהרבה מילים יפות

כולם עוסקים במה שאמר נתניהו, במה שרק רמז ובמה שלא אמר; אין ספק שנאם יפה וכמעט אמר משהו, אבל יכול היה לומר את המשהו הזה בשני משפטים.

נזכרתי בסיפור חסידי שסיפר לי פעם נורווגי אחד: פעם, תעה ביער יהודי מסכן, וחיפש דרך החוצה. הלך יום. הלך יומיים. ביום העשירי ראה מרחוק יערן. רץ אליו וצעק, "יערן יערן, הראה לי את הדרך לצאת מן היער". אמר לו היערן: "לפי היידיש שלך אני מבין שאתה יהודי, וגם אני יהודי כמוך. אני תקוע ביער הזה כבר עשר שנים, אני יכול להראות לך את כל הדרכים איך לא לצאת מן היער".

נתניהו נתן חצי נחמה. הוא הראה את כל הדרכים איך לא לצאת מן היער. איך לצאת ממנו בשחייה ביער וגם איך בונים אגם לשחות בו. אמר שירושלים לא תחולק. שהבנייה בהתנחלויות תיפסק, אבל רק השבוע החליטה הממשלה בראשותו על הקצאת תוכניות לבנייה חדשה שם. וזה קרה כאשר ראש הממשלה כתב את נאומו. הוא דיבר אל בוחריו כי נלחץ, ובצדק נלחץ, מנאומו של אובמה. הוא הגיב במילים יפות אבל בכוונה מעטה.

איך יכולים פלסטינים להודות שישראל היא מדינה יהודית, כאשר חיים בה יותר ממיליון ערבים? הם יכולים להבין את זה. הם יודעים זאת אבל אינם יכולים לומר זאת. בלודז' חיו כ-30 אחוז יהודים והם לא נדרשו לומר שזו עיר פולנית. הם ידעו שהיא פולנית.

נתניהו דיבר על הריבוי הטבעי שלא ניתן להיפטר ממנו. אך מה רע במגורים כשל כל בני ובנות הריבוי הטבעי שלנו, במרחק עשר דקות מבית ההורים?

הוא חזר על כל ההכללות שאנחנו מכירים. חלקן הרב גם נכון. הוא אמר דברים יפים וציוניים על צדקת דרכנו, אבל מה שעומד עתה למבחן אינו אם אנחנו צודקים, אלא אם נוכל להחזיק את מה שאנחנו קוראים חיל האוויר הטוב ביותר בעולם ללא האמריקנים. הם כבר שמעו את הדרשות שלנו מאות פעמים. הם גם ראו איך עבדנו עליהם. הם לא נגדנו, אבל הם רוצים פה תהליך שאפילו הם אינם בטוחים שיניב שלום. עם זאת, הוא יכול להחליש מעט את הלהבות.

הדבר שחסר בנאום, הוא איזו הצהרה קשוחה, כואבת, אובמית, הנהגתית. הדברים עומדים בניגוד גמור להופעתה של יו"ר קדימה, ציפי לבני בפני עמה שלה. מול משפחתה. היא דיברה ברחל בתך הקטנה אל אנשים צרובי קרבות, עצב ונאמנות לדרכם מזה 70 שנה, ואמרה באוזניהם דברים שלא אהבו לשמוע. היא עמדה מול אהוביה, שאצלם גדלה, ואמרה להם שקרו דברים והעולם אחר, "ואני", אמרה, "שיניתי את דעתי. אני יודעת לא מה העם רוצה לשמוע אלא מה העם צריך לשמוע". היא עמדה כמנהיגה היחידה שיש לנו היום ודיברה כמו שדיבר אובמה. היא לא הזכירה לכולם מה עשו הוריה והיכן גדלה.

בן גוריון נהג כמנהיג כשבלב כבד החליט להפציץ את אלטלנה, אותה אנייה מסכנה שהוריה של לבני חיכו לה, כי הוא חשש ממלחמת אזרחים במדינה רועדת ושותתת דם שזה עתה הוקמה. רבין, להבדיל, לא עשה כן לאחר הטבח של גולדשטיין במערת המכפלה בחברון. ביקשנו ממנו, "תפוס את היום. תפוס את הרגע. 90 אחוז מעם ישראל יהיה מאחוריך אם תפנה את יהודי חברון". אך רבין היסס. הוא לא היה פחדן, אבל לא נהג כמנהיג.

נתניהו עמד מול קהלו שנבחר בכוונה תחילה, והתפתל. התפתל יפה. לדבר הוא יודע, הוא איש נעים הליכות, הוא יותר אמריקני מאובמה. הוא יודע איך לא אומרים שום דבר במילים הכי יפות. אך את ההשראה יכול היה ראש הממשלה לשאוב דווקא מצ'רצ'יל, שקם מול עם שרצה לאכול בשקט פיש-אנד-צ'יפס ואמר: "להלחם או למות". נכון יותר לומר במאמר זה ולרגע זה: "למות או לכבוש את ההר".