רעש אדמה קל
מרוב הסתייגויות קשה היה להבחין בתזוזה שחלה בעמדותיו של ראש הממשלה, אולם זו אכן התרחשה בנאומו
רבותיי: מהפך, ואולי אך מהפכון. ימיו ובפרט מעשיו של בנימין נתניהו יגידו, אבל הרושם הוא שנפל דבר מה.
קשה להתעלם מחשיבות נאומו של ראש הממשלה, מהתזוזה בעמדותיו שנשתקפה בו, ובפרט מהרטוריקה שלו. מחבר הטרילוגיה "מקום תחת השמש", "טרור" ומענה לטרור", אדם שעיקר הקריירה הציבורית שלו היתה רתומה לאזהרות ולהפחדות מפני מדינה פלסטינית, מבשר לבסוף את הכורח בהקמתה.
מתברר שאפשר לנסות וליטול חופשה ממושכת מהמציאות והחוקיות ההיסטורית, אך לא לאורך זמן, קל וחומר כאשר אתה ראש ממשלת ישראל ובאמריקה מתחוללת סופה רעיונית. חילופי הממשל בוושינגטון, חזון אובמה, נאומו בקהיר ושורה של לחצים גלויים וסמויים, עמדו ביסוד הצורך של נתניהו להתחיל לזוז.
כמי שידע שנאומו הוא בבחינת גלולה מרה לבעלי בריתו מימין ובעצם גם לו עצמו, בנה נתניהו את נאומו מכל חומרי הריכוך ההיסטוריים שיכול היה לגייס: אף שפסח על בוגדן חמילינצקי, גזרות ת"ח ות"ט, טיטוס ועוד רשעים וצוררי יהודים אחרים, שם דגש כצפוי על ההיסטוריה היהודית עתירת הסבל, על צדקתנו וכיסופינו מקדמת דנא לשלום. לסבלם של שכנינו הקדיש משפט וחצי ואילו מהשלכות הכיבוש שאורך כבר דורותיים - התעלם כליל. מובן ולא מפתיע. נתניהו מדבר אל המרכז וימינה.
עם זאת, קשה לראות כיצד מתניעים מו"מ מדיני תכליתי עם שורה אינסופית של סייגים שהציב נתניהו ועם המודל שהציע לפיו הפלסטינים יקימו מדינה ללא מדינה, משהו בין אנדורה לבנדורה.
אם נוסיף לכך את תמיכתו בהמשך המפעל ההתנחלותי, רוקן נתניהו, הלכה למעשה, את בשורתו העיקרית: שתי מדינות לשתי עמים. אלא שלחיים המדיניים דינמיקה משלהם ובהתחשב בכך שעסקינן בנתניהו, זו בכל זאת התחלה מעודדת. בהמשך עשויות לבוא סלטות נוספות וסיבובי פרסה מרהיבים.
אחדים ממקורות השראתו של נתניהו והדמויות שסייעו לו לגבש את השקפתו השמרנית, הם אנשים כמו הפרופ' המנוח ועתיר המוניטין והתהודה למדעי המדינה, סמואל הנטינגטון, שטבע את מושג המפתח ביחסו של הממשל הרפובליקני לעולם הערבי – "התנגשות הציביליזציות". ועימו ההיסטוריון היהודי בריטי, ברנרד לואיס, שעמד אף הוא מאחורי התפיסה ואף ליבה בהתמדה את הפער, הקיטוב והאנטגוניזם עם העולם הערבי. השפעת השניים, בפרט אחרי 11 בספטמבר על הממשל הרפובליקני, היתה עצומה.
אובמה מבקש לדחוק את כל הקונספט האנטגוניסטי ולנסות ולמסד דיאלוג שוטף וכן עם העולם המוסלמי. נתניהו מתחיל להבין שעליו להתעדכן ומהר.
על פניו, ניכרו עד כה קשיי תקשורת בין שני המנהיגים. זה נראה כמו רומן כפוי, עתיר מהמורות, שבבסיסו פערים קונספטואליים עמוקים, אישיותיים, בין דוריים ועוד. כימיה כבר לא תהיה שם ככל הנראה.
למעשה, קשה לדמיין טיפוסים כה קוטביים בכל פרמטר: דרך התפתחותם, תנאי צמיחתם, השקפתם על החיים, חצרניהם על עצותיהם. הכל הפוך. ולמרות זאת, אף שנתניהו איננו ממש קולומבוס, אמריקה על סדרי מימשלה, כללי המשחק שלה, עוצמתה ותלותנו בה, נהירים לו היטב.
מכאן שתקשורת ולו עניינית וקוסטרוקטיבית עם אובמה כן יכולה לצמוח לו, גם אם בתלאות וייסורים. אולם זה ייקח זמן. נאומו מלמד שנתניהו עדיין מכיר במרכזיותה של אמריקה ומבין שנפל בה דבר.
לפנייה לכתב/ת 
