קול למושתקים: איך הועצמה האופוזיציה באיראן?

באיראן, אחרי שפייסבוק נחסם שם מזה שבועיים – היה זה טוויטר. כל מי שעקב אחר אירועי הבחירות האחרונות באיראן - והמהומות שפרצו שם בעקבותיהן - לא יכול היה

להתעלם מהתפקיד המרכזי שמילאה האינטרנט והמדיה החדשה שם, בעיקר בידי האופוזיציה.

בראיון לאל-גז'ירה, אומר סעיד שאריאת'י, אחד מיריביו הרפורמיסטים של אחמדיניג'אד - "בשבילנו האינטרנט הוא כמו חיל האוויר במבצע צבאי. הוא מפציץ את עמדות היריב, ומכין את הקרקע לכוחות הרגלים, המתנדבים שלנו, כדי שיוכלו לנצח שם את הקרב". סביר להניח ששאריאת'י, בשעות אלה, כבר נמצא מאחורי סורג ובריח וקולו הושתק.

אבל בכל זאת, קשה להשתיק את כולם – במיוחד מאחר וכמחצית מ 46 מליון המצביעים היו בוחרים מתחת לגיל שלושים, המרכיבים את מירב משתמשי האינטרנט באיראן, מדינה בה חדירת הרשת הגיעה כבר ל-34%.

110 מיליון הודעות ביום

אז, טוויטר, שירות העדכונים האופנתי בעולם המערבי, גויס כאן למען מטרה נעלה יותר: חופש הביטוי וחופש הבחירה. אלה באיראן המחזיקים בטלפונים חכמים (האיראנים, כמו הישראלים, מאוד חובבי טכנולוגיה), או הגולשים דרך שירותים העוקפים את החסימות המוטלות תדיר בצווים על ספקיות האינטרנט האיראניות, המשיכו לעשות שימוש בטוויטר כדי לארגן הפגנות ומחאה עממית, מול מה שנתפס בדיעבד, כזיוף הבחירות בידי השלטונות.

פעילי אינטרנט איראניים הצליחו גם לפתח כלים לניווט בטוויטר כמו

להיכן נעלם הקול שלי?

רוזבה פרניפור, פעיל של מפלגת מרזה פורג'ור האופוזיציונית, מספר בראיון ל-ynet, כי הכלי החברתי הפופולרי ביותר בקרב האיראנים הוא לא טוויטר – אלא פייסבוק, ומשנחסמו רשתות הסלולר, הפעילים עברו להעביר הודעות באמצעות שליחים ומוניות, או העבירו סרטונים לפעילים בחו"ל – שהעלו אותם ל-YouTube.

פעילים איראניים אחרים, שהצליחו לעקוף את החסימות, פצחו בקמפיין משולב שנקרא "להיכן נעלם הקול שלי?". יוזמי הקמפיין בפייסבוק - למרות ניסיונות השלטון לחסימת האתר - הצליח לצרף 17,000 חברים לדפי הקמפיין הזה בפחות מיומיים.

חיפוש באתר פליקר תחת הקטגוריה בחירות באיראן, יוביל את הגולש לגירסת הפליקר של הקמפיין. גם כאן, בתוך יומיים נראה שכמויות אדירות של חומר כבר נמצאות על הרשת, תחת קטגוריות שונות כדוגמת מוסאווי, בחירות 2009 ו"הירוקים", צבע הבחירות של המחנה הרפורמיסטי.

טהרן בשידור חי

פרניפור מספר כי באיראן לא היו בחירות אמיתיות ב-12 השנים האחרונות – כולן זויפו. אלא שעכשיו, מסביר פניפור, עולה דור חדש, מודע יותר ומחובר יותר טכנולוגית, עם תודעה חברתית חזקה יותר.

על אף המשטר הצבאי ששורר שם, ההמונים יוצאים לרחובות ומתעמתים עם השוטרים - ובעזרת מצלמות וטלפונים ניידים, הם משדרים את עצמם בשידור חי לעולם. קחו למשל את האתר "טהרן בשידור חי", שהוא שילוב של בלוג ואתר תוכן בניהולו של אמיר סדאגי, סטודנט לצילום שהחל לצלם תמונות מאיראן בעזרת מצלמת סוני פשוטה של

שלושה מגה פיקסל ב-2002.

דקות לאחרי פרסום מדגמי תוצאות הבחירות, ניתן כבר היה למצוא באתר תמונות של הפגנות המחאה בליווי קטעי בלוגים קצרים של פרשנות שנכתבו על ידי הצלמים. סרטי הוידאו, מתנצל העורך, הועלו מאוחר יותר עקב פעילות המשטר להורדת רוחב הפס בכל רחבי העיר. 

מהרשת חומרים אלה מוצאים את עצמם עד מהרה משודרים בתחנות טלוויזיה בעולם תוך שהם מופצים ברשת, מודפסים בשלל שפות ומגיעים גם לכאן. כך למשל, אנושה ואחיה באבק נהפכו לגיבורי היום, כאשר העיתון לוס אנג'לס טיימס פרסם את תמונות הצלקות והכתמים הכחולים שהאירו בגופם משטרת פיזור ההפגנות האיראנית אתמול.

החופש שלאחר הדיבור

או אולי, כפי שחתם את הריאיון רוזבה פרניפו בבדיחה המסופרת בימים אלה בטהרן, הרי לכם עוד דרך להבין את תוצאות המאבק הצמוד שהוביל את הבחירות באיראן: " האמת היא שאחמדיניג'אד זכה בעצם על חודו של קול...הקול של עלי חמינאי".

ניב ליליאן הוא עורך ערוץ המחשבים והאינטרנט

ניר בומס הוא סגן נשיא המכון לחקר החופש במזרח התיכון