עיתונאי ישראלי חזר מטהרן: הרחוב לא יוותר
"הם ידעו בדיוק מי אני", מספר ל-ynet גדעון קוץ, שהיה באיראן בזמן הבחירות וראה את ההמונים מתפכחים מאשליית הדמוקרטיה. "אנשיו של אחמדי-נג'אד הסתובבו רכובים על אופנועים ותקפו אותנו. המתנגדים נאבקו בידיים ריקות, זרקו אבנים. זה הזכיר לי מחאה בזמן הקומוניזם"
הוא כבר היה שם בעבר, אבל הפעם זה היה משהו אחר. ניצנים של שינוי הורגשו באוויר, סיפר היום (ב') ל-ynet גדעון קוץ, עיתונאי ישראלי שראה מקרוב את הבחירות באיראן - והבין ממה השלטון כל-כך מפחד. ביום שבו ההמונים שוב יצאו למחאה ברחובות - קוץ חזר עם תיק מלא בדיווחים: על התקווה הגדולה לשינוי, והדיכוי האלים.
בחירות וסערה באיראן - דיווחים אחרונים ב-ynet
- מוסווי יצא מהבית: מוכן להתמודד בבחירות חדשות
- מנהיגה הרוחני של איראן: נחקור תוצאות הבחירות
- גרמניה זימנה את שגריר איראן: להאמין לתוצאות?
- אחמדי-נג'אד בעצרת הניצחון: אויבי איראן ייכנעו
"כולם משוכנעים שהיה זיוף, או לפחות שהתוצאות הוטו. הרחוב מתוסכל, ולא מתכוון לוותר. אנשים כל כך מאוכזבים עד שהם מחפשים להוציא את התסכול בכל דרך. התארגנות שלהם ספונטנית - לא מאורגנת ולא מזוינת", אומר קוץ על הצד שהובס לכאורה, האופוזיציה הרפורמיסטית בראשות מיר-חוסיין מוסווי.
"הייתי נוכח בחלק מהאירועים, ניסיתי לצלם למרות שלא היה פשוט בכלל כי השוטרים ואנשי המליציות של אחמדי-נג'אד הסתובבו בין האנשים רכובים על אופנועים ותקפו אותנו.
המתנגדים נאבקו בידיים ריקות, זרקו אבנים על השוטרים. המראה הזכיר לי את התקופה של המחאות בגוש הקומוניסטי.
"המתנגדים אומרים שהמחאה גדולה ולא הולכת להסתיים בקרוב, שהתחילה פה איזה תנועה", הוא מציין. "הם לא חוששים כי הם דואגים נכון לעכשיו למחות באופן לא פרובוקטיבי. את הבגדים הירוקים שהביעו תמיכה במוסווי הם החליפו לבגדים שחורים כמנהג של 40 ימי אבל".
"פחדתי שיזהו אותי, אבל פחות מהרגיל"
בשיחה עם ynet, עם נחיתתו חזרה בפריז, סיכם שליח רשות השידור באנחת רווחה את ביקורו הסוער שארך חמישה ימים. "רשמית נסעתי לשם ככתב עיתון יהודי-צרפתי עם דרכון זר. לא רשמית - הם ידעו בדיוק מי אני ועבור מי אני מסקר. אני משער שהאינטרס שלהם להכניס עיתונאי ישראלי הוא להראות לכל העולם שהם חזקים ולא פוחדים. הפחד שיזהו אותי ברחוב כישראלי קיים תמיד, אבל דווקא בביקור הזה הרגשתי פחות חשש מהרגיל".
אותה ירידה בחשש מסמנת אולי יותר מכל את ניצוצות השינוי שהרגיש קוץ באוויר: זרם ליברלי מחד וסדקים בחומת השלטון מאידך. "למדתי שחל שינוי גדול מאוד בגישה כלפי חופש ההתבטאות וכלפי המערב. לאנשים נמאס מאחמדי-נג'אד ומהאיומים שלו, והיחס העוין לישראל וארצות הברית ירדו משמעותית. התחושה היא שאפילו נושא הגרעין כבר לא מאחד את העם האיראני סביב המשטר, גם לא נושא השואה או האיום האמריקני-ישראלי".
"בחרנו מוסווי, אתם קראתם אחמדי-נג'אד" (צילום: AP)
בביקור הקודם, לפני ארבע שנים, הוא ראה הפגנות מאורגנות, צעקות "מוות לישראל", ו"מוות לכופרים". הפעם, "לא הייתה ולו הפגנה אחת כזו. כשדיברתי עם ראשי המחנה של מוסווי, שעכשיו נמצאים בכלא, הם הביעו דעות חד משמעיות בנוגע לישראל: התנגדו לתמיכה של אחמדי-נג'אד בחיזבאללה ובחמאס, אמרו שצריך להגיע להסכמה, להתמקד בפיתוח גרעיני לצורכי שלום ולקבל סיוע אירופי. הם אמרו לי בפירוש שרצונם לשנות את המדיניות כלפי ישראל וכלפי ארצות הברית".
קוץ סיפר שההתנגדות לשלטון אחמדי-נג'אד הורגשה לראשונה גם ברחובות. "הרבה מאוד אזרחים תמכו במוסווי בגלוי וללא חשש - אנשים מהרחוב ואינטלקטואלים כאחד. הם התנגדו למדיניות הכלכלית של הנשיא, לפגיעה בזכויות האדם ולשליטה המוחלטת של הדת. לא פעם אמרו לי שמתביישים באיש הזה ששמו אחמדי-נג'אד".
הכל למראית עין
האופוריה ברחובות הצליחה לחלחל אפילו לעיתונאים. "כשראינו את כל המהומה התחלנו להאמין שמדובר בדמוקרטיה אמיתית. המשטר הצליח ליצור אשליה גדולה מאוד בקרב האזרחים עצמם ואזרחי העולם בכלל. אם אתה לא מתמצא מעט אתה מתחיל לחשוב שמדובר בבחירות במערב. אני לא השלתי את עצמי, היה לי ברור שהמשטר קובע ולא האנשים.
"היום, בדיעבד, הם מבינים שבמשטר לא חופשי אין בחירות חופשיות. אין דיון דמוקרטי - אין הצבעה דמוקרטית. זה הכל למראית עין. המשטר בסך הכל רצה לתת לאנשים תחושת התפרקות מבלי לפגוע בשלטונו. ברגע שזה נהייה רציני הם לקחו צעד אחורה.
המשטר לא היה מעוניין בהחלפת השלטון ונתקל בהתנגדויות במבוכה רבה. כנראה שרצו לעשות הצגה של איזשהו חופש ואולי אפילו השתעשעו בשלב מסוים ברעיון של לתת למוסווי לזכות, אבל בסופו של דבר אחמדי-נג'אד חזר".
קוץ לא עזב את איראן בטרם שביקר כמה חברי הקהילה היהודית, שמונה בסך הכל 25 אלף בני אדם. "הקהילה נראית פורחת, עם מבוגרים וצעירים כאחד. הם לא סובלים מאלימות אנטישמית או איומים על חייהם. דיברתי איתם ברחוב בגלוי בעברית, אבל כמובן שהם משתדלים שלא. יש מסודות קהילה ותרבות, יש בית חולים יהודי. ביום הבחירות עצמו, שנפל על שבת, הם באו להתפלל בבית כנסת הגדול בטהרן ללא כל חשש. לא נורא בכלל להיות יהודי באיראן".