בעולם הערבי חוששים: כאן זה לא איראן?

אט-אט חודרת ההכרה בעולם הערבי כי המהומות באיראן רציניות ממה שנראה היה במבט ראשון. אם בתחילה ניתן היה להניח כי משטר האייתוללות ישרוד ללא שריטה את המחאה הראשונית, עתה, לאחר שישה ימים של מהומות שסופן אינו נראה בינתיים, מתחילים להבין בעולם הערבי שהגל הזה מבטא משהו עמוק הרבה יותר שעשוי או עלול - תלוי את מי שואלים - לחולל שינוי.

באופן טבעי, הראשונים לגלות דאגה הם שליחיה הישירים של איראן - חיזבאללה. העיתון הבינערבי הלונדוני "א-שרק אל-אווסט" מדווח הבוקר (יום ה') כי בארגון השיעי עוקבים בדריכות אחר האירועים וכי אלה עלולים להשליך על מעמדו של מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה.

אף כי נסראללה מיהר לברך את מחמוד אחמדי-נג'אד על היבחרו מחדש, הוא הקפיד בנאום שנשא אתמול לשמור על "מרחק ביטחון" מהקלחת הפוליטית והפטיר כי יריביו בלבנון שמייחלים לניצחונו של מיר חוסיין מוסווי "אינם מבינים דבר בפוליטיקה האיראנית".

ועדיין, לא קשה להעריך שהמהומות גורמות כאב ראש לנסראללה, במיוחד לאחר שייחל לניצחונו של אחמדי-נג'אד וראה בכך "ניצחון דרך ההתנגדות".

במקביל לדברי הברכה לאחמדי-נג'אד, נסראללה הזדרז לשגר מברק ברכה על תוצאות הבחירות לנשיאות גם למנהיג הרוחני העליון של איראן, האייתוללה עלי חמנאי. כך הם פני הדברים כאשר תקציבה השנתי של חיזבאללה, שעל פי חלק מההערכות נאמד בכ-100 מיליון דולרים, מגיע ישירות מקופתו של חמנאי ולא מקופתה הציבורית של איראן. עתה, עם העמקת המהומות באיראן, מקפיד נסראללה לשמור מרחק ולגלות זהירות מירבית, מחשש ששינויים אפשריים ישליכו גם עליו.

"המכונית האיראנית מתפצלת" ("אל-חיאת" הלונדוני)

נסראללה לא לבד. נראה כי בכל העולם הערבי מתחילים לעכל את הטלטלה באיראן. אם ברגע הראשון תוארו המהומות כמחאה נקודתית על הבחירות, עתה הן מתחילות להצטייר כמאבק בין שני מחנות, כאשר הקריקטורות ומקצת המאמרים מעידים על כך.

את תחושת המאבק מצייר הבוקר "אל-קודס אל-ערבי" (גם הוא יוצא לאור בלונדון), שהיטיב לדברר בשנים האחרונות את קו ה"התנגדות" שהובילה איראן. "עד כה נראה כי הממסד הדתי באיראן חזק ומסוגל להכריע את העניינים לטובתו, אולם אותו הדבר נאמר על משטר השאה כאשר פרצה האינתיפאדה העממית נגדו, אולם עם הבדל גדול ויסודי - הסכמה פה אחד של הרוב הסוחף של האיראנים בדבר השנאה למשטרו באותה העת", נכתב.

מוסווי ואחמדי-נג'אד ממריאים לכיוונים מנוגדים ("אל-קודס אל-ערבי")

ההבנה כי מדובר במהומות מסוג שונה מחלחלת רבות לאור התמונות העצמאיות מתוככי איראן, שמגיעות דרך האינטרנט והסלולר. רשת "אל-ערבייה" הסעודית, למשל, שאינה ידועה בחיבתה הרבה למשטר האייתוללות, שידרה הבוקר את "סמלי המהפכה" - סמלים הדומים לאותם האמצעים בהם נעשה שימוש במהפכה האיסלאמית שלפני שלושה עשורים.

בתמונות חובבניות אך רבות עוצמה - שצולמו כנראה בסלולרי - ניתן היה להיווכח בשורה של אמצעי מחאה שונים, פרט להפגנות. אולי המהפנט שבהם היה אמצעי בו נעשה שימוש גם אז: בחשכת הלילה, אנשים רבים התגודדו על גגות הבניינים באחת הערים וצעקו כאיש אחד "אללה אכבר". לא ניתן היה לזהות במי מדובר, אך הקולות הקצובים הבהירו שיש הסכמה בין גג לגג. אמצעי אחר היה מחאה על שטרות כסף: "איפה הקול שלי?", כתבו אלמונים על שטרות. סרטונים אחרים הראו מחאה במקומות אחרים, לא ממוסדים, כמו צעקות קצובות במנהרות הרכבת התחתית.

כל אלה, יחד עם המחאה האמיצה של שחקני של נבחרת הכדורגל, כמו גם הפגנות ההמונים והתמונות של ההרוגים והפצועים, מחלחלים היטב לעולם הערבי שהולך ונקרע: מצד אחד יש חשש ואף איבה בקרב משטרי "המחנה המתון"

המהווים חלק נכבד מהעולם הערבי, ובחלק מהמקרים בקרב הציבורים הסונים, שהם הרוב המוחץ מול איראן השיעית.

מנגד, אותם משטרים ערביים מתבוננים מקרוב בתמונות ומבינים - יש בינם לבין איראן מעין "שותפות גורל" פוליטית, שכן מהומות שכאלה יכולות להתחולל גם אצלם בבית במערכת ה"בחירות" הבאה או זו שאחריה, וממילא אין הם יכולים לדעת מי ינצח בסופו של יום בעימות שכזה. אם הפעם הם יתרמו את קולם לטובת אחד הצדדים, איראן, המהווה בעיניהם את הכוח העולה במזרח התיכון, תוכל עוד לצאת ללא פגע מהמהומות ולהחזיר מנה אחת אפיים בשעת הכושר הבאה. זאת אולי הסיבה לסיקור המאופק והלקוני ולהיעדר גילויי שמחה לאיד, לפחות בינתיים.