אשת חיל, גרסת 2009

אשת חיל מי ימצא? והנה אנחנו עדיין מחפשים אותה, גם בדור המיקרוגל ומכונת הכביסה, עוד בוטח בה לב בעלה שתדע לדאוג להכל, וגם שלל לא יחסר.

היא גומלת לו טוב ולא רע, ומפרגנת לקריירה שלו, וגם לרצונו בבית נקי ובארוחה חמה. כבר לא דורשת צמר ופשתים, אך דורשת בציבור מעת לעת בדברי תורה וחכמה.

היא מפליגה כאניות סוחר בשובה הביתה מן העבודה - יד אחת אוחזת בהגה, והשנייה מחייגת למטפלת ומודיעה שהיא תקועה בפקק.

אמנם אין לה שדה לזמום, אך גם היא מקפידה לגשת לירקן ולהביא תבואה אורגנית למען בריאות משפחתה, כשהיא חוגרת בעוז מתניה, היא מוודאת שלא התרחבה יתר על המידה, והיא עדיין יפה ורזה כבחורה צעירה.

אכן טוב סחרה, כשהרחיקה וקנתה בסופרמרקט הזול שבקצה העיר, ועתה לא יכבה נרה, כשתבשל לשבת באמצע הלילה, כי גם ביום שישי יש ישיבת עבודה.

לא אמשיך בכל סאגת ה"אלף-בית" הארוכה, אך דומני שהבנתם את כוונתי: גם בדור הפמיניזם ושחרור האישה, נראה שחייהן של כלל הנשים, והנשים הדתיות בפרט, לא הפכו קלים יותר.

ואולי אפילו להיפך: בצד השאיפות למשפחה

גדולה ומוצלחת, תבונה כלכלית והצלחות קולינריות במטבח, שלא לדבר על מעט שקר חן והבל יופי וקורטוב של יראת ה' שנדרשו מכל אישה, באה המהפכה הפמיניסטית והוסיפה לרשימת הדרישות של האישה הדתית גם שאיפות חברתיות, קהילתיות ורוחניות המתבטאות בחיפוש אחר קריירה משמעותית ולא סתם מקצוע, תארים אקדמיים מתקדמים, לימודים תורניים גבוהים, התפתחות מתמדת בעבודת ה', ושותפות משמעותית בחיי הקהילה הרחבה, ולא רק בבית פנימה.

אמנם, פתיחת שערי הלימוד והמרחב הציבורי בפנינו נתנה לנו, הנשים, הזדמנויות רבות לביטוי אישי ומימוש עצמי שלא היו קיימות בעבר, וגם העשירה את החברה בכללותה בגוונים רבים נוספים של הנהגה וחכמה, אך מאידך - היא גם הציבה רף גבוה מאד, ומתסכל לעתים, למודל 'האישה המוצלחת', 'אשת החיל' המודרנית, אם תרצו, עד שלעתים עולה הירהור- האם כל זה היה שווה? האם האישה המודרנית ה'משוחררת' באמת מאושרת יותר?

כפי שאמרה לי לפני כמה חודשים תלמידה שפגשתי, בוגרת "מדרשת לינדנבאום" בעברה, והיום אם עובדת לשלושה ילדים קטנים: במדרשה נטעתם בנו אהבת לימוד ושאיפות רוחניות מתוקות. ומה נשאר לי מזה היום, בחיי העכשוויים? רק תסכול וגעגוע.

"בלבוסטה"? לא בכל מחיר

ראשית, מהפכות לא עושים לבד. ומהפכה מגדרית הנוגעת לזהותה של האישה, משפיעה לא פחות על הגברים שבקהילה, ותעיד על כך גם תופעת הרווקות הרחבה בימינו, שנוגעת, בחלקה, לבלבול בזהות המגדרית ובחלוקת התפקידים הקלאסית, שמקשה על שני המינים להחליק פנימה לזוגיות רגועה ובוטחת.

כך גם, לעניות דעתי, בהקשר המשפחתי: בלי שותפות הגברים בסיפור הפמיניסטי, וללא שינוי מקביל בזהותם, והירתמות שלהם לשינוי - הדברים אכן לא יצליחו. כל עוד אין נשיאה שווה, או לפחות מוגברת, של הגברים בנטל הכלכלי, הטיפולי, החינוכי והרגשי - של המשפחה והבית, הרי ששאיפותיה הפרטיות של האישה למימוש עצמי מחוץ לגבולות הבית יתנפצו אל חופי המציאות המשפחתית, שהיא עדיין תובענית כתמיד.

שנית, כפי שנהוג לומר: אם מאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה,

הרי שמאחורי כל אישה מצליחה עומד כיור מלא כלים מלוכלכים...  למה כוונתי? כוונתי היא שאולי, בתחומים מסוימים, החשובים לנו פחות, יש להוריד את הרף.

אם פעם חשבנו שאשת חיל חייבת להיות 'בלבוסטה': עקרת בית למופת שריח עוגה ביתית נישא תמיד מתנורה, וכיורים מצוחצחים מחייכים ממטבחה, עכשיו מותר להרפות. חובה להכיר בכך שלא בכל התחומים אפשר להצטיין, ויש לבחור את הקרבות שברצוננו לנהל. לכאורה אני אומרת דבר טריוויאלי, או אפילו בנאלי, אך לא תאמינו כמה פעמים מצאתי את עצמי כמעט מתנצלת, כשהודיתי בפני אורחיי שהאוכל המוגש בסעודת השבת הוא קנוי, ולא ביתי, שהרצפה לא נשטפה בידי המסורות בלבד, או שמטפלת אספה את בתי הקטנה מהגן, ולא אני עצמי. אל תטעו בדברי, לא את כל צרכי הבית אפשר להמיר בעזרה קנויה, והחשיבות שבנוכחות הורית משמעותית בחיי הילדים היא אדירה, אבל מן הראוי לבדוק באילו עניינים בכל זאת עדיף להיעזר באחרים, גם אם זה דורש מאיתנו, האמהות, להשתחרר מעט מדימוי האם המושלמת, שאין לה תחליף. אני גיליתי, באופן אישי, שויתור על חזית המטבח והבישול – היא מהויתורים הקלים, אך ישנם עוד אחרים.

שלישית, ברצוני להזכיר לכולנו שהחיים, ב"ה, הם ארוכים, ובזכות הרפואה המודרנית הם אפילו ארוכים עוד יותר. לא כל הישגי הפמיניזם הדתי יכולים להימדד עתה, כשהשכבה המובילה והמשמעותית של הנשים הדתיות המשכילות, בוגרות המדרשות לבנות, מצויה בימים אלה בשיאה של התקופה הפורייה בחייהן, ועסוקה בגידול ילדים ובהתבססות מקצועית.

לאותה

תלמידה שלי שפגשתי, שדיברה על תסכול וגעגוע, אמרתי: יופי! שמרי על הגעגוע הזה ואל תשכחי אותו! בעוד לא הרבה שנים תוכלי לחזור בכוחות מחודשים לבית המדרש ובית הכנסת, וחבל לקבור את השאיפות הרוחניות שלך לנצח, רק בגלל שנות העומס בהן את מצויה עתה.

גם אחרי השותפות הגברית בניהול המשפחה, פטור הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן הוא הכרחי, לטעמי, בתקופות מסוימות בחיינו, כשהילדים רכים וצרכיהם הטיפוליים מידיים, אבל תקופה זו בחייה של כל אישה לא אורכת, על פי רוב, יותר מעשר עד חמש-עשרה שנים. כילדה וכעלמה צעירה, ואפילו כאישה נשואה ללא ילדים, מצאתי שיש לי פנאי רב ורצון אמיתי לקחת חלק במחוזות התפילה והלימוד שנחשבים, משום מה, לגבריים במיוחד:

לימודי הדף היומי, תפילות יומיות במניין, וכו'. היום, מטבע הדברים, צרכי המשפחה לא מאפשרים לי לעשות זאת בלי צי של מטפלות ורשתות ביטחון שנפרשות מתחתי, ואותן אני שומרת למקרים דחופים במיוחד. אבל אני שומרת לי את הזכות לחזור אל כל אלה, כשיתאפשר, ואני מקווה שלא רחוק היום ואשוב לשם.

אז מי היא אשת החיל המודרנית שלי?

זאת שיודעת

לחלום ולשאוף - לא רק להצלחת בעלה, ללבוש משפחתה ופרנסתה, אלא גם להתקדמות אישית שלה בחזיתות נוספות: כמו לימוד, תפילה, ותרומה לקהילה ולחברה הכללית. מאידך - היא גם זאת שיודעת להפריד בין טפל ועיקר, או אפילו חשוב וחשוב יותר, בכל רגע נתון, מבינה שלא הכל חייב להיות מושלם: אולי בעוד שעת עבודה הייתה מצליחה יותר, ואפילו זוכה לקידום - אך עדיפה לה שעת משפחה, ייתכן שהאורחים יאכלו אוכל פשוט, אך היא תספיק יותר בעבודה.

ובסופו של דבר היא גם יודעת להמתין, מביאה איתה אורך רוח, ומבינה שלאורך שנות חיים היא יכולה לשנות 'פאזות': לעתים יותר אשת משפחה, בזמנים אחרים יותר אשת קריירה, ישנן תקופות של בית כנסת ותקופות אחרות של בית וילדים, ואין צורך להתקבע על דימוי אחד של אישה ולוותר בשלו על חלומות אחרים. ואם תצליחו לחרוז את כל זה לשיר אלפאביתי אחד, אני מתחייבת לשיר אותו בכל ליל שבת...

• חנה פרידמן, ד"ר לתלמוד, מורה ומנהלת בבית המדרש 'עתים' באוניברסיטת ת"א. הדברים נאמרו בערב להשקת הספר 'אישה, חוה, אדם – נשיות יהודית בין התפתחות למסורת' מאת אביבה שרבט