גם הטנקים לא עצרו אותם: המהפכות באיראן
הפיכות חצר, מאבקי נפט וצונמי איסלאמי שאי אפשר לעצור - במאה השנים האחרונות חוותה איראן שורת טלטלות, שחוללו שינויים דרמטיים במזרח התיכון והרבה מעבר לו. ממוסדק עד חומייני, מהשאה עד אחמדי-נג'אד - הרחוב אמר את דברו
המהומות באיראן תפסו את מנהיגי המערב לא מוכנים. "הופתענו", הודו ראשי זרועות הביון. "אנחנו מביטים בהשתאות", אמר נתניהו. אבל מי שעוקב אחר ההיסטוריה הלא-ממש-רחוקה של איראן, יודע היטב כי אין מדובר באותה רפובליקה חד-גונית, שמצטיירת לעתים בתקשורת. לעם האיראני מסורת של התגייסות המונית ולהט מהפכני, שהופנו לא אחת כלפי ההתערבות החיצונית - אבל גם פנימה.
ב-1921 בוצעה הפיכה צבאית באיראן, בין היתר על-ידי רזא שאה פהלווי, שארבע שנים לאחר מכן מינה את עצמו לשאה (מלך המלכים). השאה, שהיה קצין בכיר בצבא, ניצל את המשבר ששרר במדינה לאחר מלחמת העולם הראשונה כדי לעלות לשלטון.
ב-1941 נאלץ השאה לגלות מארצו, לאחר שתמך בגרמניה במלחמת העולם השנייה. בנו, מוחמד רזא שאה פהלווי, תפס את מקומו בתמיכת הבריטים, שחששו מאוד פן תיפול השליטה בבארות הנפט לידיים עוינות. האירוע המהפכני הגדול הבא נרשם באוגוסט 1953, עת החליט ראש הממשלה, מוחמד מוסדק, להלאים את הנפט. השאה ברח, אך חזר כמה ימים לאחר מכן על חרבותיהם של ארצות-הברית ובריטניה, אשר שירותיהם החשאיים גם סייעו לגנרל זהדי להפיל את מוסדק.
בשנות ה-60 נהרגו מאות בני-אדם במהומות, שאירגן האייתוללה רוחוללה חומייני נגד הרפורמה בחלוקת האדמות. בעקבות כך, הוגלה לעיראק ולאחר מכן עבר לצרפת.
אוגוסט 1979: ויתורים לשמרנים לא הועילו
המהפכה הזכורה ביותר באיראן היא כמובן זו האיסלאמית של שלהי שנות ה-70. ב-20 באוגוסט 1978 נשרפו למוות 400 בני-אדם בבית קולנוע בעיר הנפט עבדאן. את האש הציתו קיצונים מוסלמים. בתגובה פיטר השאה את ראש ממשלתו ומינה לתפקיד שמרן דתי.
חומייני חוזר לטהרן, 1 בפברואר 1979
הממשלה ניסתה להרגיע את הרוחות במדינה על-ידי ויתורים לחוגים הדתיים. אבל חומייני לא הסתפק במחוות, והמהומות בטהרן וב-11 ערים נוספות נמשכו. הצבא אסר על התקהלויות, אבל ממש כמו בימים אלה - הציבור הפגין חרף האיסור.
בהפגנות בערי איראן קראו המפגינים קריאות נגד היהודים ונגד ישראל. בצרפת, שאירחה באותה תקופה את חומייני, ובמדינות נוספות במערב אירופה הזהירו מהפיכה. השאה נראה בטוח בעצמו ובעיקר בזהב השחור: "אתם במערב תלויים בנפט שלי, ואם תהיה תהפוכה דרסטית בארצי - תמותו בלי ירייה אחת", הוא אמר בביטחון חמישה חודשים לפני שהודח.
ביום שישי, 8 בספטמבר, נהרגו כ-250 בני-אדם בהתנגשויות בטהרן בין מפגינים לכוחות הביטחון. בהפגנות לא השתתפו רק תומכי האייתולות ואנשי הדת, אלא גם סטודנטים, שמחו על השחיתות בצמרת השלטון. כמה ימים לאחר המהומות אמר השאה כי הוא הופתע מהן - אך הצהיר כי הן לא יסכנו את שלטונו.
באיראן הוכרז מצב חירום, ועוצר לילה הוטל על התושבים. טנקים וחיילים הוצבו ברחובות. השאה ביטל בעקבות האירועים את ביקורו במזרח-גרמניה ורומניה. בטהרן הופצו באותם ימים שמועות כי חיילים ישראלים ירו לעבר המפגינים.
הסלמה ברטוריקה נגד יהודים
בנובמבר נהרגו במהלך אחת הפגנות הסטודנטים בטהרן בין 10 ל-30 מפגינים. חיילים ירו אש חיה לעבר המפגינים, ששברו מצידם חלונות ראווה של חנויות והציתו מכוניות. הפגנת ענק לא אלימה התקיימה גם ליד בסיס חיל-האוויר האמריקני. הבנק המרכזי של איראן הנהיג פיקוח על מטבע זר, כדי למנוע הברחות. אך הדיווחים במדינה אמרו כי השאה עצמו הבריח מאות מיליוני דולרים.
דיכוי אלים באיראן, 10 בספטמבר 1978
המהומות נמשכו גם בדצמבר. מי שנפגע מאוד היו היהודים. שליח "ידיעות אחרונות" לאיראן אז, איתן מור, דיווח מטהרן כי המוסלמים לא קונים בחנויות של יהודים וכי הם חשים סכנה. אל משרדי הסוכנות היהודית בבירה האיראנית הגיעו יהודים שרצו לעלות לישראל, עקב המצב. מי שלא הזדרז לעלות היו העשירים, ששמרו על אופטימיות. "אנו מוכנים לנסוע - אבל עדיין ממתינים. אולי יהיה שינוי לטובה, אולי נוכל למכור את הבית והעסק", הסביר אחד מהם. בעיר שיראז רוססו כתובות "יהודים לכו הביתה".
ב-10 בדצמבר התקיימו באיראן הפגנות נגד השאה, בהן השתתפו מיליונים. בטהרן לבדה השתתפו, לפי הדיווחים, 1.5 מיליון איש בהפגנה - רבים מהם צעירים וילדים. אורכו של טור המפגינים היה כ-12 ק"מ. הם התפזרו בשקט למסגדים לאחר מכן, שם נאמר להם "להישאר נאמנים לרעיון החזרת ההגינות למדינה".
מול המפגינים נפרשו חיילים מצויידים במקלעים ובנשק אוטומטי, מלווים בנגמ"שים ובטנקים, שחסמו את הדרכים המובילות לחלקה הצפוני של טהרן, שם התגוררו אזרחים זרים, עשירי העיר והשאה עצמו. לפני ההפגנה הודיע שלטון השאה כי בכוונתו לשחרר אסירים פוליטים, כמחווה. האירוע עצמו הסתיים בלא אלימות. באותה תקופה, כמעט בכל יום היו הפגנות בהן נהרגו מפגינים.
בסוף החודש הועלתה הצעת פשרה, לפיה השאה יקבל תפקיד יצוגי בלבד. באותו זמן גם בקרב החיילים התפתחה הזדהות עם המפגינים, והיו כאלו שמנעו מחבריהם לפתוח באש לעבר המפגינים. תומכי חומייני קראו לחיילים לערוק מיחידותיהם ולהצטרף להמונים ברחובות. "אללה לעולם לא יסלח לחייל מוסלמי שיפתח באש על מוסלמים", הזהירו.
בינואר 1979 הצהיר שוב השאה כי אין לו כוונה לעזוב את איראן. בדומה לביקורת שמושמעת היום כלפי ברק אובמה, הוא גם מתח ביקורת על נשיא ארצות-הברית דאז ג'ימי קרטר, ששינה לעתים את עמדותיו. במקביל, עלתה האפשרות של הפיכה צבאית, שתשאיר את השאה במדינה ותחליש את הקיצונים המוסלמים.
12 בפברואר 1979. תומכי חומייני השתלטו על הטנקים
פרוצות הולקו, מועדונים הוצתו
בהפגנות בימים שלפני בואו של חומייני, הועלה באש רובע השעשועים בטהרן, פרוצות הופשטו והולקו. הכבאים לא הגיעו לכבות את הדליקות, משום שפחדו לחיהם. כאוס מוחלט שרר במדינה ומיליונים הפגינו נגד משטר השאה. באמצע חודש ינואר, נמלט השאה מהמדינה. הוא קיבל טיפולים למחלת הסרטן בה לקה בארצות הברית - אך מת בסופו של דבר כשנה לאחר שנמלט מארצו במצרים.בסוף אותו החודש הורה ראש הממשלה דאז, שאפור בחטיאר, לסגור את שדה התעופה כדי למנוע את שובו של חומייני מפריז. גדודים של הצבא האיראני הוצבו שם. בחטיאר מונה לתפקיד כמה ימים קודם לכן, והוא החליף גנרל בצבא שכיהן כראש ממשלה מספר שבועות. בסך הכל בתוך חמישה חודשים הוחלפו ארבעה ראשי ממשלה. הוא גם הורה לפזר בכוח כל הפגנה במדינה, "בהתאם לחוק הצבאי". בחטיאר, שגם עזב את ארצו לאחר ההפיכה, נרצח ב-1991 בפריז.
חומייני, מנגד, קרה לתומכיו ליטול נשק כדי להפיל את שלטון השאה וממשלת בחטיאר. בסופו של דבר ראש הממשלה התקפל והורה לפתוח את שדה התעופה. חומייני לא פספס את ההזדמנות ושב לארצו בטיסת "אייר פראנס", שעליה היו 50 מתומכיו ו-150 עיתונאים.
ב-1 בפברואר ב-7:30 בבוקר נחת מטוסו של חומייני, שהיה בן 77, באיראן. 1.5 מיליון איש חיכו לו ברחובות טהרן ורבבות המתינו לו בשדה התעופה. התומכים הניפו כרזות עליהם נכתב "הידד לאייתוללה" ו"מוות לשאה".
ערפאת וחומייני בפברואר 1979. מיהר להגיע לפגישה
תוך שבועיים השתלטו תומכי חומייני על המדינה. הם לקחו בשבי
אלפי חיילים ושוטרים במשטרה החשאית. קציני צבא ביקשו להיפגש עם חומייני ובטהרן נבזזו אלפי חנויות. המונים הגיעו לנציגות ישראל בטהרן, קראו קריאות "מוות לישראל" ו"לרצוח את היהודים". הם שברו את כל הציוד בבניין וריססו עליו את הכתובת שגרירות אש"ף. יו"ר אש"ף דאז, יאסר ערפאת, שיגר ברכות לשלטון החדש בטהרן ומיהר להגיע לפגישה עם חומייני.מראשית שנות ה-50 ועד לעליית חומייני לשלטון היו ישראל ואיראן בקשרי ידידות. השאה מכר נפט לישראל, ובתמורה קיבל סיוע בבנייה, חקלאות ואפילו בהתפלת מים. הרדיו באיראן דיווח על הקשרים בין שתי המדינות, רק לאחר שנותקו כשחומייני עלה לשלטון והוכרז כמנהיג העליון. כמה ימים לאחר עלייתו לשלטון יצאו כל הנציגים הישראלים מהמדינה. חלק מתומכי השאה הוצאו להורג.
בחודש נובמבר 1979 החל משבר בני ערובה בשגרירות האמריקנית בטהרן. חומייני קרא לפגוע בישראל ובארצות-הברית והמונים תפסו כ-70 איש. 52 מהם הוחזקו על-ידי תומכי חומייני שדרשו שארצות הברית תסגיר לידיהם את השאה. חרם הנפט על איראן לא עזר וגם ניסיון החילוץ נתקע. לאחר מותו של השאה ובחירתו של רונלד רייגן לנשיא ארה"ב במקום קרטר שוחררו לבסוף החטופים.
לפנייה לכתב/ת 
