הקונגרס לא בכיס של אובמה

הנשיא אובמה ויועציו לוחצים על ראש הממשלה נתניהו, להימנע מקיום קשר אינטנסיבי עם הקונגרס, בטענה שהדבר יפגע במעמד הנשיא ולפיכך גם ביחסים עם ישראל. אבל כניעה ללחץ והפיכת הקונגרס לשחקן משנה, תהווה סטירת לחי לציבור האמריקני, לנציגי הציבור בקונגרס ולחוקה, הרואים בקונגרס שחקן ראשי-משותף לנשיא. כניעה ללחץ תפגע באינטרסים חיוניים של ישראל, כולל יחסי ישראל-ארה"ב.

ב-1992 אמר לי מנהיג הרוב הדמוקרטי דאז, הסנאטור ג'ורג' מיטשל, שמכהן כיום כשגריר למו"מ הישראלי-פלסטיני: "מדוע אין ישראל מבינה שארה"ב אינה מונרכיה, שהנשיא אמנם חזק אך אינו כל-יכול?!"

ואכן, הקונגרס – ולא הנשיא – הפסיק את המעורבות הצבאית של ארה"ב בוויטנאם ("תיקון איגלטון"), באנגולה ("תיקון קלארק") ובניקרגואה ("תיקון בולאנד"), כפה על ברית-המועצות את יציאת היהודים ("תיקון ג'קסון-ואניק"), אישר מענק חירום לברית המועצות לשעבר ("תיקון אספן-נאן"), מוטט את המשטר הלבן בדרום אפריקה ("חוק אנטי-אפרטהייד" שעבר למרות וטו של הנשיא רייגן), העניק לישראל סיוע פיננסי (600 מיליון דולרים), מערכות נשק (700 מיליון דולרים) והטבות נוספות לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 למרות התנגדות בוש / בייקר, ועוד.

ממשלות ישראל ממעיטות בעוצמת הקונגרס, כיוון שהן מסונוורות מיוקרת נשיא ארה"ב בזירה הבינלאומית. הוא אמנם חזק, אך אינו יו"ר מפלגה, ראש סיעה או מחוקק בכיר. הוא לא מרכיב את הרשימה לקונגרס, אינו קובע מי יהיו יו"ר בית הנבחרים, מנהיגי הרוב וראשי הוועדות ואיזה חוקים יוגשו לדיון בקונגרס.

הנשיא הוא אחת משלוש זרועות הממשל (מחוקקת, מבצעת ושופטת), השקולות בעוצמתן ובעצמאותן. הוא מוגבל על ידי שיטה פדראלית המבזרת סמכויות, הפרדה מוחלטת של הרשויות ומערכת יעילה של "ריסונים ואיזונים" שנועדו למנוע עריצות.

הנשיא יוזם ומבצע מדיניות, אך הקונגרס הוא "בעל המאה", מפקח על מדיניות הממשל וביכולתו לשנות, להשעות וליזום מדיניות, למנוע מינויים בכירים של הנשיא ולבטל ולהוסיף משרדי וסוכנויות ממשלה. בעוד השפעת הנשיא נוסקת עם פריצת משבר ביטחוני, השפעת הקונגרס עולה בעת משבר כלכלי. הלעומתיות ביחסי נשיא-קונגרס היא "כלב השמירה" של הדמוקרטיה האמריקנית.

ממשלת ישראל מניחה שהרוב הדמוקרטי בקונגרס מהווה חותמת גומי של הנשיא אובמה. אך זקן הסנאטורים, רוברט בירד הדמוקרטי, ממשיך להטיח בנשיאים דמוקרטים ורפובליקנים: "המחוקקים אינם משרתי הנשיא אלא משרתי החוקה".

יו"ר בית הנבחרים לשעבר, תום פולי הדמוקרט, הזהיר ב-1993 את הנשיא קלינטון מפני האשליה שהרוב הדמוקרטי בקונגרס בכיסו: "לא נוכל לתמוך בכל יוזמותיך, מכיוון שתוחלת חיינו הפוליטיים (שמתמודדים כל שנתיים) שונה מתוחלת חייך הפוליטיים (כהונה לארבע שנים)". קלינטון התעלם מהאזהרה והתרסק בבחירות 1994. נאמנות המחוקקים – המייצגים אזורי בחירה ומדינות יותר מאשר מפלגות - נתונה בעיקר לבוחר, להפרדת הרשויות ולעצמאות הקונגרס ופחות לנשיא.

לכן, למעלה מ-30 מחוקקים דמוקרטים תמכו בהדחת קלינטון, לכן הדמוקרטים התנגדו ליוזמות הסחר החופשי שלו, לכן הם דחו את מועמדו האנטי-ישראלי והפרו-סיני של אובמה לראשות "המועצה הלאומית למודיעין", כפו עליו להחרים את "ועידת דרבן" האנטי-ישראלית ומקשים על יוזמות אובמה לסגירת בית הכלא בגואנטנמו, לרפורמה בביטוח הבריאות, וכו'.

ככל שמתקרב מועד הבחירות ל-435 מושבי בית הנבחרים ו-36 מושבי סנאט (נובמבר 2010), וככל שמתעכבת ההתאוששות הכלכלית, כן תגבר תלות הנשיא בקונגרס וכן יתרחקו הדמוקרטים מאובמה ויתקרבו לבוחריהם.

ב-1891, שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון, חתמו יו"ר בית הנבחרים, יו"ר ועדת החוץ של בית הנבחרים ואישים נוספים על "עצומת בלקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1922 אישרו שני בתי הקונגרס החלטה משותפת הקוראת להקמת בית לאומי יהודי בין הירדן לבין הים התיכון.

קידום אינטרסים חיוניים של ישראל וכיבוד הדמוקרטיה האמריקנית מחייבים את ראש הממשלה להעמיק את הקשר עם הקונגרס האמריקני, הנציג האותנטי ביותר של הציבור, שמשתווה בעוצמתו לנשיא, מהווה מבצר תמיכה שיטתי בישראל ורואה במדינה היהודית בעלת-ברית אסטרטגית בכירה ונושא פנימי-ערכי ולא רק נושא חוץ קלאסי.

יורם אטינגר, מומחה לענייני המזרח התיכון וארה"ב