הודו לה' כי טוב?

כל אדם חוטא בחלום רחוק, כזה שמרוב שהוא רגיל בו, הוא לא יגיע לידי מימושו רק מהפחד שלא יצליח לשחזר את אותה התשוקה לחלום אחר. זה כמעט וקרה לי עם הודו. שנים שחלמתי על אותה ארץ זרה. בחלומות אני מהלכת בשמלה וכפכפים בשווקים, בין הרים, בעמקים. נהנית מריחות, מצבעים. מכירה אנשים חדשים.חווה את השקט. כמעט וויתרתי על אותה כמיהה בתירוצי מרוץ החיים, הקריירה והשאיפה להתחתן. עד שהתגבשה בתוכי אותה הבנה שבשלב הנוכחי בחיי, ייתכן וזו אחת ההזדמנויות האחרונות לעשות את הטיול הגדול..."העגלה נוסעת אין עצור".

עניין הטיול של "אחרי צבא", מושרש בתרבות חברינו החילונים. אנחנו הבנות הדתיות, ברובינו לא עושות שירות צבאי ולרוב, מדלגות היישר לשלבים הבאים - לימודים, עבודה, חתונה, ילדים. (לא בהכרח בסדר הזה.למעט השניים האחרונים).

הרצון שלי להתחתן עד גיל 24 (לכל המאוחר) דחק בי לתקתק את התואר הראשון כדי שבהמשך אמצא עבודה מכובדת ואוכל לפרנס משפחה ולגדל ילדים.

כמו רבות מחברותיי, מייד לאחר השירות הלאומי, התחלתי ללמוד וצללתי לטירוף החיים.

כשהצלחתי להרים את הראש מעל למים מדי פעם, התחוור לי שחיי אינם תואמים לאותו מסלול ידוע מראש, מה שמזכה אותי, בדיעבד, לחוויה שאני עומדת לעבור בחודשים הקרובים.

השאלה המתבקשת שחוזרת על עצמה במפגשים שונים היא-מה עניין אומן להודו? איך ייתכן שאותה הילה ניסן שביקרה באומן, אצל רבי נחמן לפני פחות מחצי שנה - טסה להודו?בד"כ השאלה הזו נעשית בליווי גלגולי עיניים והבעת תמיהה מוחלטת.

ובכן, שני גויים בבטני. את שניהם אני אוהבת, זה שלי וזה שלי. בעיניי, אין בניהם סתירה. מי שיטען אחרת, יגדיר את כולנו, הצעירים הסרוגים, ככאלה שחיים בסתירה מתמדת, או בפיצול אישיותי. שואפים לדתיות ויונקים חילוניות.

עבורי, הודו היא בדיוק ההמשכיות של אומן. באומן גיליתי את אותן קליפות של ציניות בהן אני עטופה. הודו לפחות לפי הסיפורים, נטולת מטענים שכאלו.

את המסע להודו אני מתחילה עם שלוש בנות - אחת מהעבר, מימיי האולפנה. השנייה מההווה, מחיי בעולם התקשורת. השלישית - נטרלית. מה אני יותר? עבר או הווה? מה יקרה במפגש בין שניהם?

אני בהחלט לא הדתייה

הראשונה שטסה להודו ובכל זאת מנקרות בי חששות ומחשבות. איך יוצרים אווירה של שבת במקום שבו יום השבת זהה לשאר ימות השבוע? איך מסתדרים עם עניין הכשרות? עד כמה אני בכלל רוצה שבתי חב"ד יהיו חלק אינטגרלי מהטיול שלי?

משיחות וגישושים הבנתי שאני מכירה הרבה יותר דתיים שהיו בהודו מאשר חילונים שכף רגלם דרכה שם. ולא רק דתיים לייט או חפיפניקים אלא אפילו בחורי ישיבות. מה מושך אותנו לשם? למה דווקא הודו? ייתכן וזו אותה הרוחניות שאנו מכירים מסעודה שלישית, מתפילת יום כיפור או מהטיש החסידי שבחרה עבורנו את היעד הנכסף?

מלבד טיול ארוך וזול שהודו מציעה לי, המשיכה שלי אחריה היא משיכה אחר אותם סיפורי המטיילים ששבו ממנה, סיפורים על פשטות, על השלכת אגו, על אמת שאיננה מעורבבת במציאויות מקבילות כמו טלוויזיה, חברה תובענית או קפיטליזם. משיכה אחר החיים שאינם מודדים אותך לפי הספק, שאינם שואבים אותך לחיי לחץ תמידי וכיבושי יעדים.

נותר לי לקוות שאני אסתגל במהירות ללכלוך וליתושים ואשמח בהחלטה לצאת לאותו מסע שאם אצל החילונים נקרא 'טיול של אחרי צבא', אצלנו ניתן להגדירו כטיול של 'טרום חתונה'. "הודו לה' כי טוב". כי הודו. בקרוב.  

בסוף השבוע הבא: חוויות מהודו