הדרוזי עשה את שלו

אם מעמדן של העדות בישראל היה נקבע על סמך כמות התשבחות שניתנו להן מהנהגת המדינה, כנראה שבני העדה הדרוזית היו מקבלים זכויות יתר. לא היה מנהיג ישראלי שלא דיבר בזכות "ברית הדמים" עם העדה הדרוזית ובניה, ועל שותפות הגורל שלהם עם המדינה. אך בעוד המילים גבוהות ויפות, המעשים כמעט ולא מורגשים.

העדה הדרוזית הקטנה והשקטה, הפכה למובנת מאליה עבור ההנהגה הישראלית. חוץ מאמירות יפות והצהרות חסרות תוכן מעשי על חתירה לשוויון זכויות, היא לא עשתה כמעט דבר.

אבל לנו נמאס. נמאס לנו שבנינו חוזרים מהצבא למציאות של עוני ואבטלה, נמאס שתוכניות המתאר לא מאושרות וכתוצאה מכך לא ניתן להרחיב את הכפרים, ויותר מכל נמאס לנו מכך שבעוד הרשויות סביבנו זוכות לעוד ועוד אזורי תעשייה ומוסדות מדינה מניבי ארנונה, אנחנו נדרשים לספק מענה לצרכי התושבים שלנו באמצעות תקציב זעום, כאשר שטחי השיפוט שלנו הולכים ומצטמצמים לטובת המועצות הסמוכות וגם מענקי האיזון מקוצצים.

העדה הדרוזית היתה ותישאר נאמנה לישראל. מהרגע שהחלטנו לקשור את גורלנו עם המדינה ועם העם היהודי - הדבר לא ישתנה. אבל הגיע הזמן שגם המדינה תקשור את גורלה עימנו.

שלא כמו חברו היהודי, השירות הצבאי עבור החייל הדרוזי איננו מובן מאליו, ולעיתים אף גובה ממנו מחיר חברתי קשה, במיוחד ביישובים בהם אוכלוסיה מעורבת. למרות זאת, אחוז ההתנדבות ליחידות קרביות בקרב בני העדה הוא גבוה במיוחד. אבל אותם חיילים, גם אם התקדמו בצבא ונהפכו לקצינים ואף לקצינים בכירים, חוזרים אחרי שחרורם למציאות בה לעמיתיהם היהודים קל הרבה יותר להיכנס לשוק העבודה. ככל שהקצין בכיר יותר, כך קטנים סיכוייו להתקבל לעבודה ביחס לעמיתו היהודי.

המציאות התעסוקתית היא רק סימפטום לבעיה הקשה של אפליית הציבור הדרוזי, בעיה שהביאה אותנו, ראשי המועצות הדרוזיות והצ'רקסיות, לפתוח בשביתה, להפגין ולהקים אוהל מחאה סמוך למשרד ראש הממשלה.

איננו רוצים טובות. איננו מבקשים תרומות. אנחנו רוצים רק דבר אחד קטן – להיות שווים. אנחנו מבקשים ממדינת ישראל, שדורשת מאיתנו את כל החובות, להחזיר לנו במלוא הזכויות, ולתת לצעירי העדה, שהופכים ונעשים מנוכרים למדינה, את ההרגשה שהם היו ותמיד יהיו חלק ממדינת ישראל.

המאבק שאותו אנו מנהלים בשמה של העדה כולה הוא לא מאבק על תקציבים, כי אם מאבק על דמותה של החברה הישראלית. חברה שהוקמה על יסודות של ערבות הדדית, אך ככל שחולפות השנים היא הולכת והופכת לחברה מקוטבת ומנותקת, שקל לה לבוא בדרישות אבל היא מתקשה במתן זכויות.

כולי תקווה כי מנהיגי המדינה יבינו מוקדם ככל הניתן כי אסור לה להמשיך ולנהוג בנו כבבנים חורגים. עליהם לתת לבנינו ולבנותינו את אשר מגיע להם בדין. הקיטוב והניכור רעים לכולנו.