המצעד יכול לשנות חיים, אפילו להציל חיים
לסיבה העיקרית שלי להשתתף היום במצעד הגאווה בירושלים קוראים מוישלה, מוסטפה, כריסטיאן או שי. כל אחד מהם יכול להבין יום אחד שמשהו אצלו קצת שונה, שהשידוך שהוצע לו נראה לו כאסון, או שהגוף שאיתו נולד אינו תואם לאמת הפנימית שלו
אני לא ירושלמי, לר נולדתי בעיר, ולמרות שחשבתי שאשאר בה לנצח, נסיבות אישיות הבריחו אותי לעיר שעל חוף הים. אבל לירושלים יש חלק חשוב בהתבגרות ובעיצוב הזהות שלי.
הגעתי לירושלים כסטודנט מפוחד, עם דלת אחת של הארון פתוחה, ועזבתי אותה כאקטיביסט חברתי. זה קרה בזכות אנשים מקסימים שפגשתי, בזכות הפעילות של "הבית הפתוח" (המרכז הקהילתי לקהילה הגאה בירושלים) שזכיתי, ועודני זוכה, להכיר מבפנים, בזכות המורכבות הגדולה שלה כעיר שבה גרים בכפיפה אחת, ולא תמיד בשלום, דתיים וחילוניים, בני כל הדתות והעדות, מכל המגדרים ובעלי נטיות מיניות מגוונות.
מאז הפעם הראשונה שהשתתפתי במצעד בירושלים, שהיה בעצם הפגנה שקטה במקום מצעד שביטלנו עקב מלחמת לבנון השנייה, אני נשאל את אותה שאלה על ידי כל מי שמסביבי. ולא רק אותי שואלים, אלא כל מי שמעלה את הנושא – למה בעצם אני צועד בירושלים?
יש סיבות מאוד ברורות. למשל, כי חופש הביטוי במדינת ישראל הוא ערך חשוב, שלצערי לא מעוגן כמו שצריך בחוק. או כי המקום הראוי למצעד הזה, שרחוק מאחיו התל אביבי והוא הפגנת זכויות אדם ענקית, הוא בבירת המדינה ומושב השלטון. וכמובן, כי זכותי לנשק על שפתיו של בחור ברחוב בכל מקום בארץ בו אני בוחר לגור, בדיוק כפי שעושים זוגות סטרייטים, מבלי לפחד מאלימות.
אבל הסיבה האהובה עלי פשוטה יותר. לסיבה שלי קוראים מוישלה, מוסטפה, כריסטיאן או שי. כל אחד מהם יכול להבין יום אחד שמשהו אצלו קצת שונה, שהשידוך שהוצע לו נראה לו כאסון, או שהגוף שאיתו נולד אינו תואם לאמת הפנימית שלו. אולי הוא מבין שהרצון שלו לבלות יותר זמן עם החבר הטוב מבית הספר, הישיבה, המדרסה, הכולל, מזכיר במשהו את הרצון של החברים שלו לבלות עם הבת של השכנים.
גילוי כזה יכול להמיט אסון על נער, שחונך כל חייו בדרך מסוימת שקובעת שאהבה בין גברים היא פסולה ואסורה, ושסופו יהיה רע ומר. לאותו נער לא נותר אלא לקבל על עצמו חיים של שקר, של הכחשה והדחקה, של סבל בל יתואר, שלעתים ממאיסים את החיים אפילו על האדם החזק ביותר.
מה שיהיה משותף לכולם הוא עצם קיומם בצלם
ואז מגיע חודש יוני, ובירושלים צועד מצעד. הסביבה הקרובה לא תדבר עליו, אלא תנסה להעלים את "התופעה" מפני הנערים כדי "לא לקלקל אותם או להכניס להם מחשבות לראש". אבל אותם נערים, שהמחשבות מקננות להן בראש, מטעם אלוהים או אללה, ימצאו דרך לאסוף את המידע. אולי הם יילכו ויראו את המצעד בתואנה שהם רוצים להפגין נגד. אולי יחפשו באזור היהודי-חילוני של העיר איזה עיתון יומי עם כתבות על הנושא. אז הם יראו מאות, אם לא אלפי בחורים, שמרגישים ממש כמוהם, וצועדים באור יום, בלי לפחד מפגיעת ברק פתאומית, מאושרים ועם ראש מורם. חלקם יהיו חובשי כיפה, וחלקם יהיו חשופי ראש, חלקם יהיו יהודים וחלקם מוסלמים או נוצרים, אבל מה שיהיה משותף לכולם הוא עצם קיומם בצלם, אנשים רגילים שדורשים רק שוויון זכויות.
בכל שנה, בתקופת המצעד, מתגבר זרם הפניות לקו התמיכה של "הבית הפתוח" מאנשים רבים, גברים ונשים, מבוגרים וצעירים, שרוצים רק לדבר. באותו זמן, אך לא רק, מגיעים אנשים למרכז הקהילתי רק בשביל להיות במקום שבו הם יכולים להיות עצמם בלי לפחד שינדו אותם או חלילה יפגעו בהם, ופוגשים מישהו מ"מקבלי הפנים" של הבית איתו הם יכולים לדבר.
לפעמים זו תחילת דרכם ליציאה מהארון, שמסתיימת לעתים, לצערי, בנתק מהמשפחה אבל בחיים חופשיים יותר ובריאים יותר. לעתים זו הקלה רגעית, הידיעה שיש מקום גם בירושלים להגיע אליו ולהיות חופשי. לעתים זה יכול לשנות חיים של מישהו, או אפילו להציל אותם. כי כל המציל נפש אחת – כאילו הציל עולם ומלואו.
בשביל אותם נערים אני צועד, בשביל אותם נערים אני עומד ושומע גידופים של טיפוסים סהרוריים לבושים בחולצות של כהנא, בשביל אותם נערים אני מתראיין או מסתובב בבתי ספר ומספר את הסיפור האישי שלי.
אז היום אחר הצהריים אגיע לגן הפעמון כדי לצאת לצעדה של קילומטר וחצי עד לגן העצמאות, ואני מזמין את כולכם לצעוד איתי, איתנו. בשביל הנערים האלה, שיראו שיש אנשים כמוהם, או שיש אנשים שתומכים באהבה שלהם. כי בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים, ומאהבת חינם תיבנה.
לפנייה לכתב/ת 
